מיציעי נוקיה-ההיכל הרי לכם ההתרשמויות הבאות.

קודם כל, מהמקום שבו אני נמצא ועובד כמאמן שלא חי את החוק הרוסי, נראה לי שבזמן אמת הסיפור הזה הוא לחלוטין לא פשוט. ספרתי שלוש פעמים שבהן בריאן רנדל נכנס ויצא במהלך רבע אחד. האנרגיות שעודד קטש וגיא גודס השקיעו בהתאמות לחוק הרוסי הן גדולות מאוד, ואין ספק שצריך עוזר מאמן טוב וערני לצדך כדי שלא להתבלבל ולהיות מפוקס תמיד בצורך להציב שני ישראלים על המגרש, גם אם ההיגיון מוביל אותך, נניח, לתמרן אחרת עם סגל השחקנים שעומד לרשותך. היו שם פשוט רכבות של חילופי שחקנים. בשתי הקבוצות, אגב.

שנית, הפיינל פור עושה רושם של עסק אכזרי במיוחד וכשרואים את הלחץ שעל פני האנשים במגרש מבינים את זה טוב יותר. מספיק שנקלעים לפיגור ודברים לא הולכים, כדי שיהיה קשה מאוד לשנות את זה בהמשך.

ולמשחק עצמו.

היה שלב שבו ירושלים רכבה חזקה קדימה, הובילה ושינתה את ההגנה לאזורית. ברגע הזה קלטתי את ליאור ליובין קופץ לעבר עודד קטש ואומר לו: ,אזורית, בוא נכניס את יבזורי". קטש לקח את ההצעה והשחקן שלו קלע שתי שלשות, האחרונה שבהן הורידה את גלבוע/גליל להפסקה בפיגור שש בלבד ועם תחושה באוויר של יצירת תחילתו של מומנטום. תחושה שהתבררה מאוחר יותר כנכונה, כשג"ג השלימה ריצת 0:14. עד לאותו רגע הקבוצה נראתה כבויה למדי.

בקטע הזה שבו ירושלים שמרה אזורית הייתי מצפה מהשחקנים לשמור טוב יותר, הדוק יותר, לכסות שטחים. כולם יודעים שיבזורי הוא קלע, והיו צריכים להגביל אותו ולא לאפשר לו לשנות כיוון למשחק.

בנוסף, לא ברור לי מדוע שרון ששון לא שיחק אפילו שנייה. מדובר בשחקן מנוסה מאוד במעמדים מהסוג הזה ואני מניח שהוא יכול היה לעזור. נכון שג"ג שיחקו בחלקים רבים עם שני מובילי כדור, אבל זה לא אומר בהכרח שגם ירושלים צריכה לשחק ככה.

גודס הלך עם אוחיון ונעימי, אבל אוחיון היה חלש רוב הזמן ולא עשה הרבה. זה בלט במיוחד במחצית השנייה, כשהיה נכון יותר – ככה נראה מהצד – לשחק עם ג'טר על חשבון אחד משניהם, ברגע שהוחלט ששרון ששון אינו פקטור במשחק הזה. העניין הוא שהכנסת ג'טר במקום אחד מהם גוררת גם את הכנסת קוקיה, ואולי זה לא הסתדר טוב מבחינת גודס. בכל אופן, ג'טר הוא פוטנציאל התקפי גדול ובמחצית השנייה הוא לא קיבל הזדמנות מספקת וכמעט שלא הורגש.

אני חושב שירושלים הפסידו דווקא בהתקפה ולא בהגנה. אחוזי הקליעה הירודים שלהם במחצית השנייה פגעו גם במוטיבציה לשמור חזק. הגנה היא לא תעודת הזהות הטבעית עבור חלק גדול משחקני ירושלים, והעובדה שהקבוצה הצליחה לשמור חזק וברציפות נגד ראשל"צ מדברת לזכות המאמן במקרה הזה, אבל דווקא במשחק החשוב ביותר קרה להם משהו בצד ההגנתי. ושוב, אני חושב שהתקלה קרתה בגלל קשיים בולטים להתבטא התקפית ופגיעה אוטומטית במוטיבציה ההגנתית בעקבות זאת.

עוד עניין: בכל פעם שברנדון האנטר קיבל כדור למטה על האותיות, ג"ג הביאה עזרה ויצרה דאבל-אפ מתוך מטרה שיוציא כדור בחזרה החוצה. זו היתה קרוב לוודאי הנחיית מאמן קבועה וברורה וחוקיות שקטש דוגל בה.

ובכל זאת, היו שני מהלכים שהובילו את האנטר תוך כדי תנועה לקבל את הכדור דווקא באמצע, ממש קרוב לסל, וכל מה שנותר לו הוא לעלות לזריקה. ברגע שזה קרה, הוא סחט שתי עבירות וקלע 4 מ-4 מהעונשין. כשהוא נאלץ להתמודד בפינה, לקבל כדור ולהתחיל לנוע לכיוון הסל ובתוך כך לעבוד מול שניים, היה לו יותר קשה. לכן היה נכון יותר ליצור מצבים שבהם הכדור יגיע להאנטר כשהוא עמוק בצבע, קרוב לסל, מקום שבו הוא יוכל לנצל טוב יותר את היתרון הפיזי שלו.

עניין אחר שמציק לי מתוך צפייה במשחק קשור ללחץ על הכדור. לא ברור למה נזכרים ללחוץ ולבצע עבירות רק בפיגור גדול כשעל השעון 2:58 דקות לסיום. כששיחקתי בהפועל גליל עליון אצל דייויד בלאט לחצנו את השחקנים עם הכדור כשיטה בהרבה מאוד מקרים ובלי קשר לתוצאה. המטרה היתה לגרום 18-17 איבודי כדור ליריבה.

למה קבוצות בליגה לא מפעילות לחץ כשיטה הרבה קודם לכן, ורק אחרי שנקלעים לפיגור? אין לי תשובה חד משמעית לעניין. או שלא מאמינים בזה, או שחוששים מזה, כי כמובן שיש גם סיכונים. ממה שיצא לי לראות ביורוליג בחודשים האחרונים, מכבי ת"א ניסתה פה ושם ללחוץ אזורית על כל המגרש נגד פרטיזן בלגרד, אבל לא יותר מדי.

אני מדבר על דאבל אפים בחצי מגרש, או ללחוץ על הרכז תמידית לאורך מגרש שלם. הרי לחץ על רכז מעביר לפחות 6-7 שניות, לפעמים יותר, עוד לפני שהוא מתחיל להתארגן ולחשוב מה הוא עומד לעשות עם הכדור. יש בזה אפקטיביות רבה בעיניי, אבל ירושלים נזכרה מאוחר מדי.

gilse@inter.net.il