גאסולינה. נזכרתי בהגדרה הזו לפאו גאסול, שרצה לאורך תקופה ארוכה בכדורסלע-האתר, במהלך המשחק השביעי בין הלייקרס לסלטיקס. לחרדתי הרבה – אוקיי, אולי לא צריך להגזים עד כדי כך – מבט מהיר תוך כדי משחק ברשימת הסלענג ההולכת ומתארכת עם הזמן גילה שהביטוי הזה כלל לא מוזכר שם. נשמט, נשכח, נזנח כנראה. סתם חוסר תשומת לב.

הוא חייב להיות שם, אפילו שההגדרה בוטלה לאחר הזכייה של הלייקרס באליפות בשנה שעברה. ואין סיכוי שתחזור לשימוש בטווח הקרוב, בטח לא אחרי מחצית שנייה שבה גאסול נלחם, קפץ, מסר, נאבק ובעיקר שלט בריבאונד. נכון שהוא נחסם יותר מדי פעמים ביחס לשחקן בגובה שלו, ונכון גם שקנדריק פרקינס לא היה שם כדי להפריע או לאזן במשהו את היתרון של הלייקרס בריבאונדים 40-53), אבל את זה אף אחד לא יזכור.

את 18 הריבאונדים של גאסול, 9 מהם בהתקפה, יזכרו לאורך זמן. וגם את 19 הנקודות. הם מתועדים בסטטל'ה של המשחק ולא הולכים לשום מקום. הם וגם הקלוז-אפ הממושך על גאסול שואג בטירוף ועיניו כמעט יוצאות מחוריהן. תמונה למזכרת.

ב-6.21 בבוקר, שעה רבת הוד, התקבל SMS בסלולארי הנשיאותי. היה זה איש הזאב ששלח אותו (סליחה על האאוטינג למידע הפנימי רב החשיבות הזה) ובו מלה אחת: גאסולינה.

לא הבחנתי בו בזמן אמת, יען כי בשעות כאלה הס ודממה שולטים בלשכה וצלילו של המכשיר מושתק. אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שה-SMS הגיע פחות או יותר בהקשר ל-2 מ-7 של גאסול מקו העונשין נכון לאותו זמן, או אולי בהמשך לפעולה חלושה כלשהי של הספרדי המדובלל.

אלא שהאיש סיים את המשחק עם 7 מ-13, עמד בלחץ, עשה פעולות נכונות ואין הוא ראוי להיקרא עוד גאסולינה על ידנו. עם זאת, ולו רק למזכרת, הסלענג הזה שנשמט איכשהו יוכנס בהזדמנות הראשונה לרשימה המלאה. הנה היא כאן, למי שלא ביקר בה מזה זמן.

אז מה, שווה או לא שווה להקריב לילה? כדאי או לא כדאי? ממממ, כן, אני מניח שכן, בטח כשמדובר במשחק שביעי ומכריע. אבל להגיד לכם שהייתי קם באמצע הלילה באופן קבוע לכל משחק בסדרה הזו? עברו הימים, אני חושש.

ההתלהבות היא לא אותה התלהבות, המשחקים – ולא רק השביעי – עקרים למדי. צריך דקה-שתיים אחרונות של מטח צ'אקות מופלא משני הצדדים כמו שקרה כאן (ארטסט ופישר, ראשיד, ריי אלן ורונדו), כדי שנזכור שמדובר בליגה הטובה בעולם שמשחקים בה השחקנים שמוגדרים כטובים ביותר. אלה שאמונים על נסים ונפלאות והציגו אותם במנות קטנות מדי הפעם.

כדי לראות יותר מדי התקפות שנגמרות בכלום, מוגבלות של שחקנים, יכולת ביצוע לקויה וספסלים שלא תרמו כמעט כלום הפעם, אני יכול להסתפק באריס סלוניקי נגד איזו קולוסוס רודוס כזו או אחרת ובשעה נוחה בהרבה.

התקשיתי להתפעל מאחת הקבוצות, אמנם זו זכייה שנייה ברציפות של הלייקרס, אבל נראה לי שאי-אפשר למקם אותה, או את הקבוצה, גבוה ברשימות אלופות כל הזמנים. וככל הנראה לא אוכל להכחיש גם זאת – אם נחיה, הפעם הבאה שבה אקום לראות משחק NBA חי תהיה כנראה במשחק השביעי של סדרת הגמר 2011.

ובכל זאת, NBA, יו נואו. גמר, מסורת, שתי הגדולות ביותר. צמוד עד לשניות האחרונות. אולי זה באמת משחק מספר 7, שמסביר כמה וכמה (וכמה!) דברים לגבי הבינוניים ומטה שהראו חלק גדול מהשחקנים רוב הזמן.

אז נסתפק בהחלט גם בזה. היה נחמד, קצת מרגש פה ושם, ולא צריך לקטר יותר מדי. אשרינו שזכינו, תודה רבה לכולם על המאמץ והנכונות להתייצב מול מסכינו שוב ושוב ובזוויות הנכונות ולהזיע בריל-טיים.

וקיץ נאה כרפאל לכולם.