היה זה סר ש. הרמלין על הקו בשעת אחר הצהריים. החלונות היו סגורים, התריסים מוגפים חלקית, רעיית הנשיא בעבודה עדיין ושלישיית 'דיייי, איייי ואבא הוא תפס לי את הספה' לא יודעת את נפשה מרוב שעמום. לצאת אי אפשר היה, יען כי שרב כבד פקד את הארץ. ובפנים ישב אב מותש שלא גילה שום יוזמה, אכפתיות או לקיחת אחריות. סופר נני, לו היתה מזדמנת למקום, היתה ודאי דופקת איזו נזיפה הגונה ומעירה אותי לחיים.

ובכל זאת, הסר היה על הקו. "אתה מודע למצבו של רוז'ה-שלך?", הוא שאל.

כרעם ביום חמסין נפלה עלי ההערה הזו. מה, כבר התחיל? כבר פדרר? כבר הסר עם הטלפון המסורתי על "שלנו" מדי גרנד סלאם, שבדרך כלל אינו מבשר טובות?

"לא, לא ראיתי, לא ידעתי. הטלוויזיה תפוסה, הילדים בבית, חם בחוץ, אתה יודע, ואני איתם לבד. מה, מה קורה בדיוק?", גמגמתי פחות או יותר מופתע עדיין מהתפרצותו העזה של ווימבלדון לתוך חיינו באמצע המונדוביפ מבלי איתות מוקדם.

"הוא בפיגור 2-0", ענה הסר.

לא היה נעים להודות בפני הסר, שטרם הספקתי להתעדכן בזהות היריב של רוז'ה-שלנו. איכשהו, ווימבלדון הקדים את ההכנות שלי ביום-יומיים.

נפרדתי מהסר לשלום תוך פקפוק ניכר ביכולת להפקיע את אחת משתי הטלוויזיות לטובת השידור. האנה מונטאנה מילאה אחת, שידורי ערוץ הופ את השנייה. טלוויזיה שלישית לא תהיה פה. יש גבול. או ככה לפחות אני מאמין כרגע.

חמש דקות מאוחר יותר היה לי ברור, שאני לא עומד להפקיר את "שלנו" לבדו בזמן אמת, והצטרפתי למאבקנו הצודק בתחילת המערכה השלישית. אלחנדרו פאיה? הקולומביאני? זה היריב הנורא? הוא הרי מצליח הרבה יותר על חימר מאשר על דשא, איך יכול להיות שהוא מוביל 0-2 על פדרר?

מיד בוצעו סידורי טלוויזיה חדשים בבית. רינגו לקח כמובן אחת, כי אחרת היו צעקות ובלאגן ולמי יש כוח לזה ביום חמסין אפילו שממוזג, ושני הגדולים נאלצו לראות טניס באמצע היום.

נגה סלע חסרת התקדים, שבארוחת הצהריים בשבת דיווחה באקראי לסובבים שהיא מאוד אוהבת טניס, התקשתה לצלוח חמש דקות של שידור. בתגובה להרמה בעניין, היא הנחיתה שכן, זה נכון, היא אמרה שהיא אוהבת טניס, אבל לשחק בפועל ולא לראות בטלוויזיה. בטח תהיה עורכת דין כשתהיה גדולה.

בין זינוקים על הספה, חבטות, צעקות, התגרויות זה בזה ואוווווף כזה או אחר (מתי כבר תשוב רעיית הנשיא מהעבודה, מתי?) הצלחתי איכשהו לעקוב אחר הרגעיים שאיימו להפוך להיסטוריים. והו-הא מה שהלך שם. פדרר לקח את זה אל הקצה ממש. זה היה הכי קרוב לסנסציה הגדולה ביותר שיכולה להיות. והאמת היא, שלא הוא לקח את זה. הוא נגרר לזה מבלי יכולת להגיב כמו שצריך וכמו שהוא יכול.

אם היה עומד מולו שחקן אחר, קצת יותר מנוסה וקצת יותר טוב, הסיפור היה נגמר כבר במערכה השלישית למורת רוחנו. והאמת היא שגם מרגע ש"שלנו" לקח את השלישית, איכשהו דברים עדיין לא היו ודאיים לגמרי.

פעם היה ברור לגמרי שהוא הופך את המשחק במצב כזה וסוגר עניין. אבל פאייה עלתה ל-0-2 מהיר והסט הזה הלך עד שובר שוויון. שם, ברגעים האלה, "שלנו" הוא עדיין "שלנו" הישן והמצוין עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. שליטה מוחלטת והופ – 2-2 במערכות. הסט החמישי הלך כמו שצריך ללכת במצב כזה. 0-6, בעיקר כי פאייה נשבר.

ומה הלאה? קודם כל, ברמה האישית, קשה לחיות בתחושה שווימבלדון, על המסורת, השם, המוניטין והילת קודש הקודשים של הטניס העולמי, חי בצלו של המונדוביפ המזורגג. יש אי נוחות בולטת כשמראים בלילה קטעי טניס במהדורת חדשות הספורט, נניח, בין חתיכות ביפ ממשחקיהן של גדולות תורה כמו הונדורס, אלג'יריה וכאלה. לא מתאים.

הייתכן כי המונדוביפ הוא שהפריע לפדרר להתמקד ולהתרכז? הייתכן כי חשב שיוכל לחפף בשקט איזו מערכה או שתיים, כי אף אחד לא רואה וכולם הלכו לראות ביפ? האם בנה על זה שהדחה שלו תתקבל הפעם בכותרות קטנות יותר, כי נבחרות הביפ של צ'ילה וסלובניה הרבה יותר חשובות בימים אלה?

שאלות הריוניות גורל הן אלה ונקווה כי התשובה להן שלילית. ולא נותר אלא לפצוח בקריאת הקרב, זו המחזקת את רוחו של פדרר מדי טורניר גרנד סלאם, ומגבירה את סיכויי הזכייה שלו.

היידה רוז'ה-שלנו, היידה, היידה, היידה! כל הדרך אל התואר דווקא היום, דווקא עכשיו, דווקא אחרי פתיחה סופר-דופר חורקת וצולעת.