החבר'ה מסביב מתבגרים, בשלים. חלקם כבר מזמן, חלקם רק עכשיו. נדאל בן 24, ברדיץ' גם. סודרלינג בן 26 ויש לו פצצות, המנוול. גם לטסונגה בן ה-25. דג'וקוביץ' ומארי בני 23 ופחות נקניקים ככל שהזמן עובר. גם דל פוטרו הפצוע עוד ישוב. כולם 1.85 מינימום, חלקם גם 1.95 ויותר. צעירים, גבוהים, מנוסים וחזקים. נגמר הבוסר.

אנדי רודיק? הוא בעיקר מנוול-עבר בן 28

ו"שלנו"? הוא קרוב מאוד ל-29. ויש לו תאומות ואישה וחיי משפחה לכל דבר ועניין. אולי הראש קצת פחות נקי. אולי מרגע שהשיג את שיא הזכיות בגרנד סלאמים הוא פחות ממוקד. אחרי הכל, זה ספורט אישי. הכל עליך. אם אין 100 אחוז במוכנות ובהכנה, קשה להשיג 100 אחוז.

קשה להפחית בחשיבות של הטורנירים הקטנים והרגילים, ובכל זאת להגיע בשיא הריכוז רק כי ככה החלטת. הם אלה שבונים את העלילה והופכים את הגרנד סלאם למה שהוא. אלא שזה עובד בעיקר עבור אלה שעוד לא הגיעו לאן שפדרר הגיע. במקרה שלו ההרפיות היזומות האלה והכוונות לא משתלמות, לא יעילות וגם אם הגוף דורש - כנראה שהן גם לא נכונות ברמה המקצועית.

עוד לפני ההפסד הזה איבד פדרר את המקום הראשון בעולם לנדאל-המנוול בפעם השנייה. בסיבוב הראשון בווימבלדון הוא ניצל רק בנס מהפסד לאלחנדרו פאייה. זו העלטה ואנחנו עדים לה בחודשים אלה ממש. אולי אפילו בשנים אלה.

כי נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא וגם לא שלמה צורף, שנכתבו כאן לפחות שניים-שלושה אייטמונים ברוח זו עד היום. הירידה אינה תלולה והיסטרית. זה לא ש"שלנו" קרס אל המקום ה-20 בעולם והתעופף אל מחוץ לחמישים. הוא בסך הכל מזגזג בין המקום הראשון לשני בעולם והשיאים וההישגים שלו אדירים.

אבל להיות טוב יותר, רוצה יותר, נחוש יותר, בולט יותר – כל אלה כבר לא יבואו, כנראה. זו עלטה שבאה והולכת ולא מתנפלת באחת. אבל אחרי כל פעם שהיא הולכת, היא חוזרת קצת יותר גדולה, יותר משמעותית, יותר חדה במטרה לכסות את "שלנו". לכסות את כולו. לא רק רגל ימין, לא רק זרוע שמאל, לא רק המכה ההיא או החבטה הזו, אלא גם וגם. וגם וגם. להחליש, לרפות, להפוך אותו לטניסאי רגיל. זה קורה מול עינינו ממש.

זמנים קשים.

להפסיד לנדאל בגמר ווימבלדון 2008 אחרי חמש מערכות ואל תוך הלילה, במשחק הכי טעון ומותח שהיה מזה שנים ואחרי פיגור 2:0 במערכות, שבר את הלב שלנו ושל "שלנו" בזמנו. זה היה הפסד מול מפלצת שרירית בשיאה, בעלת כושר גופני אדיר ונחישות אין קץ.

להפסיד לברדיץ' ברבע גמר ווימבלדון 2010 פחות כואב, יותר עצוב. יותר ויותר אנשים ראו את זה בא, חזו את ההפסד. אם לא ברבע הגמר, אז בחצי הגמר. ואם לא שם אז בגמר. העלטה משחקת תפקיד.

פדרר לא הולך לשום מקום, אני מקווה. הוא השאיר מאחוריו כל כך הרבה רגעים יפים, מאושרים ומתוקים למזכרת, שגם אני רוצה להקדיש לו רגע יפהפה, מאושר ומתוק.

לכבוד העלטה שכבר כאן (קחי אותו בעדינות, מנוולת) הנה "תמרונים תזמורתיים בחשכה", מהשגיבה שבלהקות האייטיז, עם "מזכרת" - אחד הקטעים הכי נקיים ומדויקים ומענגים, שיר קסום ממש.

בדיוק כמו שפדרר היה כשחקן. ועודנו, אבל פחות.