כשהייתי קטן, לאף ענף ספורט לא היה סיכוי מול הכדורסל. ימי חמישי עם מכבי תל אביב יצרו בינינו קשר מיוחד עוד בגן חובה, וגם חיבתו של אבי לאייזיה תומאס ומג'יק ג'ונסון תרמה להאדרתו בעיניי. טניס תמיד חיבבתי, אבל העובדה שלא מדובר בענף הכי זמין בעולם, בעוד שכדי לשחק כדורסל צריך רק כדור ומגרש שכונתי, גרמה לכך שהוא נותר בצד. בכיתה י"א החזקתי לראשונה מחבט ביד, ובמשך שנים אחרי הצבא עקבתי אחרי פדרר וידידים מקרוב ומרחוק, ועדיין – משהו היה חסר.

בסוף השבוע האחרון השלמתי את החסר. השארתי מאחור אישה, עבודה, מבחנים, גביע עולם, טרדות יום-יום כאלה ואחרות, ארזתי פקלאות ונחתי בביתם של אונה ופיטר וויקלואי. בווימבלדון. עוד לפני שאונה, פנסיונרית חביבה שזמנה בידה, הספיקה לאחל לי "גוד דיי", כבר התחלתי לרוץ לעבר הקומפלקס הענק, שם פיגר שלנו 2:1 מול הצורר הצ'כי. כשנכנסתי בשערי שער 5 השמועה כבר פשטה כי השנה יוכתר אלוף חדש, ואנוכי קצפתי. 4000 קילומטרים עשיתי, זמן שאין לי פיניתי, והפדרר אקספרס החליט להיעצר עוד לפני חצי הגמר. אפילו לחזות במשחקון אחד של האיש לא זכיתי.

לחזות בו במסיבת העיתונאים לאחר ההפסד דווקא כן הספקתי, אבל לא היה מדובר במשהו שהותיר עליי רושם רב. הכובע עם ה-RF הסתיר לחלוטין את העיניים שלו, הבעתו היתה אפאתית, הנימה היתה קצת לגלגנית – במיוחד כשנדרש לשאלה האם אנדי מארי יכול ללכת עד הסוף ("בטח, דרכו לגמר סלולה. דג'וקוביץ', ברדיך ונדאל משחקים טניס איום ונורא בזמן האחרון").

מדוכא ביותר מהפתיחה הגרועה שלי בווימבלדון עשיתי דרכי ללוח התוצאות הענקי במרכז הקומפלקס, זה שמבשר על המשחקים המשוחקים באותו רגע. ליסה ריימונד ושותפה בזוגות נגד שקר כלשהו, פאאס ובלאק נגד שניים לא מעניינים, וסנינה וזבונרבה נגד יריבי פח, גוראן איבניסביץ' וסדריק פיולין נגד... הופה.

באותו רגע גיליתי את העניין שבדיעבד העצים לי את כל חוויית ווימבלדון פי כמה וכמה: משחקי הוותיקים. בימים שלאחר מכן מצאתי את עצמי נוהר לכל משחק ותיקים אפשרי, וחוזה ממרחק של מטר בענקי רוח ומשחק כמרטינה נברטילובה, יאנה נובוטנה, פאט קאש, מיכאל שטיך, ריצ'ארד קרייצ'ק, יונאס ביורקמן, וויין פריירה, יבגני קפלניקוב, מרטינה הינגיס, טרייסי אוסטין ועוד רבים וטובים. אני מוכרח להודות שכשהצמה המפורסמת של אנה קורניקובה – לא ענקית משחק, האמת, אבל אחת שממש כיף לשטוף איתה את העיניים – התנפנפה מול עיניי, מעולם לא הרגשתי קרוב יותר לענף הזה.

מספר רשמים מהירים: נברטילובה הזו לא רואה בעיניים, עדיין. כל מה שמעניין אותה זה לנצח, וכנראה גם כשתהיה בת 70 תגיע לווימבלדון לטורניר הוותיקות כדי לתת בראש; פאט קאש עדיין שחקן, גם מיכאל שטיך (יותר גבוה ממה שזכרתי), יונאס ביורקמן הוא השחקן הכי נחמד לאוהדים, יבגני קפלניקוב תפח בצורה מפחידה וכעת הוא מחזיק בבטנו יבגני קפלניקוב נוסף, מרטינה הינגיס פשוט משגעת ואנה קורניקובה.. ובכן.

באחד הקטעים היותר ביזאריים במשחק שלה ושל הינגיס השתיים ביקשו מחברה שתביא להם בקבוקי קולה במהלך המשחק. עיתונאי אנגלי שישב לידי לחש " שתי נערות שעשועים, אוהבות לחגוג, עכשיו שבת בלילה. ברור שהן רוצות קוק". שנייה אחר כך נזכר לוודא "אני מקווה שאתה לא קרוב של אחת מהן או משהו כזה". הרגעתי אותו כשאמרתי לו שאני אחיה של מרטינה ושאבוא עמו חשבון מחוץ בתום המשחק. כאן נפרדו דרכינו.

איבניסביץ' ופיולין, שני ג'וקרים מקצועיים, כך מסתבר, בכלל באו רק כדי לעשות בידור. במשחקים שלהם הקהל נהנה הכי הרבה: הנה פיולין יורד על שותפו ואחד המגישים הטובים בהיסטוריה שהוא לא יודע לתת סרב, הנה איבניסביץ' מתיישב על הרשת כדי שפיולין יוכל להנחית, הנה שניהם עולים לשחק עם מטריות כי השמש מטרידה אותם. טניס בידורי במיטבו. מעולם לא ראיתי קהל טניס צוחק יותר מאשר במופע סטנד אפ.

וכן, אני ונדאל חברים טובים עכשיו. הוא אולי עוד לא יודע את זה, אבל זו עובדה. שאלתי אותו משהו במסיבת העיתונאים לאחר הגמר, אני לא ממש זוכר מה, אבל מה שחשוב זה שהוא שוחח עימי איזה דקה. אוהב לדבר, הבחור. לחיצת היד עם אלוף ווימבלדון 2010 היתה האקט האחרון שלי בטורניר.

הייתי מת להגיד לו באותה הזדמנות שנתראה בשנה הבאה, אבל קשה לי להאמין שזה יקרה. זה לא הוא, הוא כנראה יהיה שם, זה אני. החיים האמיתיים קוראים.