על פרסום תוצאת המשחק בינינו הטיל איתי סלע הפלאי וטו מוחלט, אבל לגבי כל השאר אני חושב שזה בסדר.

מוצ"ש. מגרשי הטניס של אוניברסיטת ת"א. אחת לחודש בערך – אוקיי, אחת לחודשיים – אנחנו משחקים שם. זה נגמר תמיד כמו שזה נגמר ואתם יכולים לתאר לעצמכם איך, אבל, כאמור, לא ניכנס לתוצאות הסופיות.

אני יכול לומר שגם אם הן נשארות פחות או יותר אותו דבר כל הזמן, נרשם שיפור אצל היריב. המשחקונים הולכים ומתארכים, יש פחות ופחות משחקונים שמסתיימים על האפס ופה ושם איתי סלע הפלאי מפגין טאץ' לא רע בכלל כשהוא מקשית כדורים מעלי ומנצל כבדות רגליים, חוסר גמישות, מנטאליות לקויה וכן, אולי גם עודף משקל מסוים אצל היריב.

ובקיצור, לפעמים אני טורח לנסות ולחזור מהר אחורה כדי להציל כדורים כאלה. רוב הזמן נרשם ויתור.

הוא לא כל כך מרשה לי לדבר עליו, כאמור.

אז הנה כמה וכמה (וכמה!) דברים שאדם שרק סר ש. הרמלין קשיש ממנו, לומד על עצמו במגרש שהוא לא שטח המחיה הטבעי שלו (יש מגרש שהוא כן שטח מחיה טבעי בגיל הזה, אם לא קוראים לך סטנלי ברנדי?):

אלה האבחנות בצד השלילי: בעיה קשה בתנועות חדות, ביציאה מהמקום, בכושר גופני ובסגירת מערכות.

לגבי הסעיף הראשון (הברך, איי הברך) אני מוצא את עצמי מבצע בסיטואציות מסוימות תנועות מעגליות כדי להגיע לכדור, כי תנועה חדה לא באה בחשבון. לא מתאים לי עכשיו ניתוח חוזר ברצועות. לשחק ככה זה קצת מתסכל, אבל אחרי שמתרגלים וצוברים מיומנות, זה בסדר. חיים עם זה. או אם להשתמש במשפט ידוע שכל אחד מכיר: "לומדים לחיות עם זה ככה, פחות אבל עוד כואב".

בעניין הסעיף השני – יש בעיה עם הספרינטים הקצרים האלה, יו נואו, הריצה המהירה לרשת כדי להספיק להגיע לכדור קצר שהפלאי שיחרר. לא פשוט, לא פשוט בכלל. אף פעם לא היה לי צעד ראשון מהיר, גם לא בימי היותר טובים על המגרש. זה של הכדורסל. אין שום סיבה שזה ישתפר היום עם עוד מי יודע כמה קילוגרמים עודפים לעומת גיל 15, ועם ברך דפוקה שלפני כל תנועה צריך לחשוב איך לנווט אותה ובאיזו זווית.

ובכל זאת, הנה נתון חשוב ומרכזי: היו שלוש דקות שישבה איזו בחורה נאה כרפאל ביציע והשקיפה עלינו. הפלאי לא ראה אותה כי היא ישבה פחות או יותר מאחוריו. וגם אם היה רואה, מה הוא מבין? עדיין לא הגיע הגיל. היא חיכתה לשותף שלה לפני שהם עולים על המגרש שממול. ומה אני אגיד לכם, בזמן הקצר שהיא הביטה – הצלתי כדור אבוד תוך ריצה מהירה לרשת ושאגת קרב. לא היה שום סיכוי שאגיע לכדור כזה אם היא לא היתה שם. סביר שלא הייתי מנסה אפילו. נשואים, רווקים, גרושים, פשוטי העם, נשיאים. כולנו אותו דבר כשזה מגיע לנשים, יו נואו.

סעיף מספר 3, כושר גופני. טוב, ידוע שהעייסק ביש בעניין. לא צריך להוסיף לחות גבוהה ובטן כבדה יחסית עדיין מארוחת הצהריים אצל סבתא נועה, כדי שהמצב יהיה בקקט. הוא כזה בכל מקרה. היו שלבים, במיוחד אחרי המערכה הראשונה שירדנו קצת לנוח על הספסל, שכל מה שרציתי היה להשתרע על המגרש. עם הזיעה, עם הסירחון, ופשוט לשכב שעה ולא לקום. אולי אפילו ללכת לישון עד הבוקר.

הפלאי, איך לומר, לא אהב זאת. בגיל שלו לא צריך יותר מדקת מנוחה בין מערכות. האמת היא שכבר במצב של 0:2 לטובתי במערכה הראשונה, בניגוד לחוקי המשחק ואחרי משחקון שארך יותר מדי זמן מבחינתי, רציתי לנוח ולשתות קצת. פשוט לא היה נעים לי לבקש. "נו, אתה בא? אתה בא כבר?", הוא עמד שם והאיץ. ומה לא עושים בשביל הילד, גם אם הנשימה קצת כבדה.

ברמה הטכנית של העניין לא היה מזיק אם היו לנו 30 כדורים שפזורים ברחבי המגרש ולא 7 בלבד. ולא היה קורה שום דבר, להיפך, אם היו לנו מחזירי כדורים.
הקטע הזה שבו אחרי כל נקודה או שתיים אתה צריך ללכת בעצמך, ממש ללכת במו רגליך, כדי להביא את הכדור שזרוק בפינה הרחוקה, מאוד לא נראה לי אבל זה המצב.

ויש גם הנאות ולא רק קיטורים. קודם כל, מכה חכמה שמסתיימת בנקודה, במיוחד אם אתה מרביץ אותה נכון ויפה על קו האורך עד לנקודה רחוק בפינה כלשהי, מסבה עונג רב, לא נכחיש זאת. באיזשהו מקום אפשר להרגיש לרגע כמו גאון טניס.

"איך הבאתי את זה, אה? גדול" אני שומע את עצמי אומר לעצמי שם בפנים, בחושך של הגוף, ולא משנה שהיריב הוא ילד בן 11. בגיל 15, גג 16, הוא הרי יקרע אותי. זה הרי ברור. בינתיים, אני מתמוגג.

עוד עונג מוצאי שבת הוא האייס, כמובן, או הדרופ-שוט הקצר הזה. מכות הגשה חזקות במיוחד אני לא מרבה לנסות, גם כי זה מבזבז אנרגיות, גם כי זה עלול לדפוק את רצועות הכתף או שרירי הצוואר וגם כי יש יריב רך בימים עדיין ממול וזה לא הוגן. ועם זאת, מפעם לפעם, שניים-שלושה ניסיונות במערכה נניח, אני הולך לזה. כשסרב כוחני כרפאל מסתיים באייס – לא נכחיש זאת: ההרגשה טובה מאוד. ובקיצור, אם חבטה מדויקת לאורך הקו, או ריצה לרשת וחבטה בעין עקומה עם האסיסט הנהדר של הטניס, האייס הוא הדאנק שלו.

דרופ-שוט זה בכלל עילאי. נותן לך להרגיש כאילו אתה פדרר של לפני 5 שנים על ווימבלדון. ברגעים האלה אני ממש חושב שכדאי לי להרים טלפון לאילנה ברגר ולהתחיל ללמוד שיעורים פרטיים. אולי עוד לא מאוחר? אולי פספסתי קריירה? לא חבל?

בקיצור רבותי וגבירותיי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים) מדובר במשחק פצצה. מאחר שלא למדתי טניס מעולם באופן רשמי בחוג כלשהו או במסגרת מקצועית של אגודה, כל מה שהצלחתי - המעט הזה, כן? – הוא לגמרי מאפס ובמו ידיי. כמובן שאשאיר את זה ככה, כנראה, ולא אלך להתמודד עם יריבים בוגרים. יש סיכוי שזה ייגמר רע.

וכאמור, יופי של משחק. כיף לראות אותו, כיף עוד יותר לשחק אותו (במיוחד למי שלא נותח קשות וממושכות באחד המפרקים) והכי כיף – ואת זה למדתי אתמול תוך שלוש דקות - כשבחורה צופה בך. אז אתה ממש מרגיש כוכב.

אשקול להזמין את רעיית הנשיא לצפות בנו פעם. עם זאת ובמחשבה שנייה, היא עוד יכולה להגלות אותי לשבוע מהלשכה בטענה שאני מתעלל בבנה הבכור, אז אולי כדאי לרדת מהרעיון.

שלומות ונצורות בשלב זה.