ג'ק באוור היה אומר על זה ודאי: "דאם איט, קלואי! לא שמעת? פארגו ממשיך לעוד עונה בליגת קזינו וחתם במכבי תל אביב". ספק אם קלואי היתה מבינה מה הוא רוצה מהחיים שלה, אבל כרגיל היתה עושה כל מה שאפשר כדי להקל על חייו וחיי האומה בצד הטכני ובעיבוד הנתונים. ועכשיו, אחרי שהשתמשתי בבאוור אך ורק בזכות הגימל עם האפוסטרוף כדי לפתוח פיסקה, אפשר להמשיך הלאה כמו בני אדם.

רציני הסיפור הזה, אה? בסופו של עניין, גם בריאן רנדל, גם דיון דאוול וגם ג'רמי פארגו נשארים בישראל לעוד עונה, ואף אחד מהם לא עושה את זה בהפועל גלבוע/גליל (מה לגבי אייזיה סוואן, אין קופצים?). רנדל ודאוול יושבים טוב על עודד קטש והפועל ירושלים ופארגו אולי קצת פחות, אולי חשב שהוא יכול להגיע יותר רחוק, להשתלב ב-NBA ודרש סכומים גדולים. ודאי עדיין חושב שהוא יכול. בסופו של דבר, יש לו אח NBA בבית, ג'אנרו, שמספר לו סיפורים ומטריף לו את הראש ולרנדל ודאוול אין. מעבר לזה ובלי קשר לכלום, ששווווון – ושמחה! בכדורסלע-האתר, יען כי נהנינו כאן מאוד-מאוד לראות את רנדל, דאוול ופארגו משחקים כאן, וטוב שיש המשכיות בגזרת כוכבי הליגה גם אם לא באותה קבוצה בה שיחקו.

מצד שני, יש פה קטע-קטע, לא נכחיש זאת. 17 שנים לאחור (יאאא אולוהייים, איך שהזמן טס) היה נוריס קולמן לזר הראשון שמכבי ת"א החתימה מתוך הליגה. הוא שיחק בהפועל ירושלים וכשסיים שם בהצטיינות הגיע למכבי ת"א, כדי לתפוס את מקומו של וונדל אלכסיס. אם זה לא היה הוא, זה היה כנראה דייויד ת'רדקיל, השריף המצולק, שגם הוא שיחק כאן באותו זמן.

קולמן, סרג'נט מהולל שכמותו, היה גאה מאוד בפיסת הטריוויה הזו ובכך שהוא הראשון שזה קורה לו. והיום? או שזה תולדה של צמצום התקציב, או של סקאוטינג נחלש וקיצורי דרך ובמקרה של פארגו זה בעיקר צירוף מקרים אומלל (הטרגדיה של מיקייל טורנס) – אבל זו עובדה: יותר ויותר זרים מתוך הליגה מוחתמים בתחילת עונה על ידי מכבי ת"א. וויל סולומון, טרנס מוריס, ג'ייסון וויליאמס, טריי סימונס, דורון פרקינס. בדרך כלל בשכר לא גדול במונחים אירופיים, אבל גדול דיו כדי למנוע מקבוצות ישראליות אחרות לנסות להתחרות על שירותי השחקן.

יכול להיות מאוד מעניין במכבי בעקבות הצירוף של פארגו. פתאום, לא הרבה זמן אחרי ההחלטה לוותר על וויל ביינום, אחד השחקנים הכי מעוררי תגובות שהיו כאן, יש במכבי שני וויל ביינומים. נכון, זה לא בדיוק אחד לאחד, אבל הכיוון הוא אותו כיוון. גארדים שוברי קרסוליים, שמטשטשים את ההבדלים בין העמדות 1 ל-2, בעלי טווח גדול בקליעה אבל לא יציבים משם, מגלים נטייה למהלכים אישיים על חשבון הנעת הקבוצה, המון תעוזה ואומץ וסיכוי מוגבר לאיבודי כדורים, וגם בונוס לקהל: התרוממות פנטסטית לדאנקים מדהימים מעמדת הרכז, שפעם היו נחלת ה-NBA בלבד. כולל כפולו-דאנק מריבאונד התקפה, אגב. מי היה מאמין. ואם זה הארלם גלובטרוטרס אז יופי, אבל זה מכבי ת"א.

פה, במכבי ת"א, מחפשים תארים, ולכן חשובה מאוד ההרמוניה שתיבנה בין שני הגארדים מובילי הכדור שלה. בעונה שעברה אפשר היה להרגיש די בקלות עד כמה הקבוצה מתנהלת באופן שונה בדקות בהן שיחק אנדרו ויז'נייבסקי לעומת הדקות בהן שיחק דורון פרקינס. אלה פשוט היו קבוצות שונות, בדיוק כמו שויז'נייבסקי ופרקינס הם שחקנים שונים. הפעם, מדובר בשניים שדומים יותר זה לזה, צריכים את הכדור ביד, רוצים להכריע, משחקים דרום-צפון ולא מזרח-מערב. לא זכור לי מקרה של שני מובילי כדור זרים כל כך דומיננטיים במכבי ת"א. היה ניסיון יחיד כזה, שבו ניסו לבנות את ביינום הצעיר לצד וונטיגו קאמינגס המנוסה, אבל העסק הזה לא עבד, העונה היתה בינונית מאוד, קאמינגס לא נקלט והיה מעבר לשיאו. עם פרקינס ופארגו (פ"פ הפקות ואירועים בע"מ, אגב), שמגיעים מתוך הליגה, יכול להתפתח סיפור חיובי יותר.

אני מודה: פרקינס ופארגו הם לא סוג השחקנים שאני אוהב. הם מלהיבים, פוערי פיות (ושוברי קרסוליים, כאמור, אם כי לא את שלי) ובהחלט שחקנים ברמה גבוהה. אם צריך לשים את האצבע על האלמנט האחד והיחיד שמפריע לי בהם, אפשר אולי להגדיר אותו כ"תנועה היתרה". המהלך היחיד הזה שהוא קצת יותר מדי, קצת מעל הרצוי, קצת אובר-חוכם וקצת שואו-אוף על גבול הפנטזיה. שניהם לוקים בזה באותה מידה. זה מה שעושה את ההבדל בין רכז שמאוחר יותר בקריירה שלו יוגדר כגאון כדורסל שחי על פשטותו, לבין שחקן שתמיד יהיו מי שיגידו שהוא לא מספיק חכם, או לא ממש רכז.

רכז, אומרים עד היום, הוא מישהו שאמור לעשות את הקבוצה שלו טובה יותר. זה קורה לפעמים כשפרקינס ופארגו משחקים, אבל אני לא מצליח להשתכנע שהשניים האלה באמת משחקים למען המטרה הזו, ובאמת מציבים את הקבוצה לפני עצמם תמיד. פרקינס היה עסוק ברוב העונה שעברה להתמודד עם הסיטואציה החדשה, לפיה הוא עולה מהספסל בפעם הראשונה בקריירה שלו. הוא אמנם עשה סימנים של ניסיון להציב את הקבוצה לפני המשחק שלו, אבל לא מספיק. פארגו ניסה לעשות את זה בחלק השני של העונה שעברה, אחרי שהתחיל להתרגל לנוכחות של גל מקל לצדו. מרוב ניסיונות להתיישר ולמצוא איזון עם הקבוצה, יוצא שהם פוגעים ביכולות האישיות והייחודיות שלהם ואז הם לא בשר לא חלב. בקיצור, קשה להיות רכז היום. אולי כי הרכז המסורתי של פעם כבר לא ממש קיים.

גם אם פארגו יצליח כאן, וגם אם באיזשהו מקום אני מרוצה מהעובדה שהוא ממשיך לשחק עונה נוספת בישראל, יש לי רושם שהפסדנו בכך שמיקייל טורנס לא יגיע. לא ראיתי אותו משחק אף פעם, אבל על סמך עדויות ראייה וחומר קריאה הוא שחקן קצת שונה ונהנה מאיכויות נוספות שאולי חסרות לשניים, ומעבר לזה גם גבוה ביחס אליהם (1.96). כך או אחרת, אחרת או כך, נישאר עם ה-1.88 של פ"פ הפקות ואירועים בע"מ, ונקווה לטוב. רציתי טורנס, לא יצא. שיהיה בריא – הכי חשוב.

ולסיום, אי אפשר בלי "סרינה", כן? נכשלנו חרוצות עם "נעמי" עבור דייויד בלות'נטל, אבל במקרה של פארגו הכינוי יושב טוב יותר. הנה, מיד אני מציב שוב צילומים שיוכיחו.

עם זאת, ברור לגמרי ש"סרינה" עבור פארגו לא ייקלט ברחבי המדינה והממלכה כולה כפי שקרה בעבר ל"גנרל הסרבי" עבור ראדנקו דובראש, או "השריף" ו"הסרג'נט" ו"הפנתר הוורוד" עבור דייויד ת'רדקיל ונוריס קולמן ובאק ג'ונסון. בסופו של דבר, כאן מדובר בהצמדת שם נשי ככינוי, וזה קצת לא נעים, יו נואו. אף כלי תקשורת רשמי, גדול וממוסד לא יכול לשחק ולחגוג על "דוריס" עבור כרמלו אנתוני כמו שאנחנו עושים כאן, ואף אחד לא באמת יוכל לאמץ את "סרינה" עבור פארגו. מלבד כדורסלע-האתר, כמובן. וזה לגמרי בסדר. קטן, צנוע ואינטימי. ככה אנחנו אוהבים את זה כאן.