איך יודעים שהשנים עוברות מהר והכל טס? אתמול פתאום הבנתי, שאפשר לראות את זה בעיקר דרך וויל ביינום, הזר החדש של מכבי ת"א. ויסלחו לי מראש אוהדי ירושלים או כל קבוצה אחרת, סיקרתי את מכבי מקרוב יותר מדי שנים וכדי לקבל פרספקטיבות יותר נוח לי לחשב ולהתחשבן דרך העונות שלה, מאשר של ירושלים למשל.

זאת אומרת, שקל לי לזכור ולהגיד שהזרים של מכבי ב-1991/92 היו מייק מיצ'ל וחוזה ורגאס, וב-1993/94 היו וונדל אלכסיס וספנסר דאנקלי. קשה לי לשלוף באותה מהירות את שמות הזרים של הפועל ירושלים בעונות המקבילות. אני מניח שאלה דברים שקשורים לסביבה טבעית שבה אתה נמצא ועובד. ואני הסתובבתי בת"א. לא רק מכבי, אגב, גם הרבה מאוד הפועל.

ולענייננו. ביינום הוא הכדורסלן הזר הראשון של מכבי ת"א שנולד בשנות השמונים, 1983 ליתר דיוק. עברו תשע שנים מאז התייצב כאן הזר הראשון של הקבוצה, שנולד בשנות השבעים. קראו לו רשארד גריפית', והוא הגיע לכאן בגיל 23, ממש כמו ביינום.

אני זוכר את עצמי מבטיח לעצמי, מבלי ששני אלה מעדכנים אותי, שביום שבו אהיה המבוגר ביותר מבין כל השחקנים שאני מסקר, זה הסימן הטוב ביותר לפרוש מיוזמתי מתפקיד כתב השטח. די, מספיק. כל עוד אתה הכי צעיר או אחד מבין הצעירים, אתה מרגיש חלק מהעניין. בתוך העסק. חש את האנרגיות. אבל להיות איש בן 38, 43, או 52, ולסקר באותה מידה של רצינות ותחושת השתייכות לסצינה חבר'ה בני 25 ולפעמים גם פחות מזה, נראה לי כמו משהו שעבר זמנו, בטל קורבנו, פג תוקפו. או כמו שאמרה חנה לסלאו בשעותיה היפות: פאסה-קומפאסה. ביטוי חביב, תודו.

וככה, מדי שנה, נהגתי לבדוק בחרדה מהולה בתקווה אם הגיע זמני לפרוש. תמיד היה לפחות שחקן אחד מבוגר ממני בסגל של מכבי ת"א. בטח כל עוד לבאן מרסר, דורון ג'מצ'י ומוטי דניאל היו שם. אחר כך, פתאום, הגיע ברד ליף והחזיק אותי עוד כמה עונות. וכשנדמה היה שהכל אבוד הגיח פתאום דייויד בנואה המבוגר ממני בכמה חודשים, וסידר מבחינתי את העניינים. דאלאס קומג'יס היה הדבר הבא.

אחרי הפיינל פור בסלוניקי, ואני כבר סוס זקן בן 32, נפתרו הדברים באופן מפתיע יחסית מכיוון אחר לגמרי. עפר שלח הרים רגליים ועזב לידיעות אחרונות. זה היה זמן נהדר לקפל את קריירת הריפורטר הארוכה, ארוכה מדי, לשים אותה בבוידעם ולהתיישב בעמדת הפרשן. פרשתי ברגע הכי נכון בעולם. דקה אחת לפני שאני הופך להכי מבוגר במכבי ת"א.

היום, כשמגיע ביינום בן ה-23, ואני מבין פתאום ש-15 שנים מבדילות ביני לבין האיש שמבשר את בוא עידן זרי מכבי שהם ילידי שנות השמונים, נשאר רק לחייך. וגם להיזכר בגדולי אומה כמו ליף, באק ג'ונסון האגדי, רנדי ווייט, טום צ'יימברס, ראדיסב צ'ורצ'יץ' הזועף גם כאן בצילום (כנראה ששוב לא מסרו לו) וכל האחרים, שהיה תענוג ללוות אותם מתוך תחושה של רעננות צעירה כזו. לבוא עכשיו ולהתעסק בפרהסיה עם ביינום נראה לי קצת, נו, לא מתאים. יש לי ילדים משלי בבית, ואני לא מרגיש שיש בי צורך לעוד אחד בחוץ.