בימים אלה ממש, לא נוכל להכחיש או להתכחש, מתקיימת אליפות ארצות הברית הפתוחה במקום הקבוע שלה: פלאשינג מדו, קווינס, ניו יורק.

נתקשה להתפנות אליה ממספר טעמים.

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, האליפות מגיעה בסיומו של חופש גדול ומתיש. היא אמנם מגיעה תמיד בתאריכים האלה, האליפות, אבל נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהחופש הזה היה דחוס, צפוף וקשה וגם חם ולח מתמיד יותר מבעבר. והילדים גדלים. והאנרגיות, והברדק, והשעמום, והמריבות, והטו-מאץ'-טלוויזיה. פייייייי. והמבין יבין. בהחלט יבין.

בנוסף, משום מה ועל אף הפצרותינו הרבות בעבר, האמריקאים המטומבלים האלה מסרבים להתאים את השעון שלהם לשעון שלנו. לא עזרה גם הסרבנות הנשיאותית העיקשת לצפייה בשידורים חיים מה-NBA, לא עוזר שום דבר. אודה ולא אבוש ואף אבוש ואודה גם יחד: חלפו כנראה הימים בהם ישבתי לראות משחקים בשידור חי ב-4.00 לפנות בוקר. זה יכול להיות כיף, אני יודע, אבל בסטטוסים אחרים. נניח, כנער בן 15, או כרווק בן 23 שמתחיל לעבוד או ללמוד בצהריים, או כמובטל. והכי טוב – כגרוש בן 23, בלי ילדים ומובטל ביחד.

רגע, בודקים.

זה לא הסטטוס שלי. אף אחד מהם. פייייייי.

בנוסף, בכל זאת, גם אם אין שידורים בינתיים, רצה עכשיו אליפות עולם בכדורסל. הענף המוביל כאן. יש דרג ויש זרג וכדורסלע עדיין מקדים בכמה סנטימטרים לפחות, אם לא מטרים, אם לא קילומטרים, את טניסלע. אף שטניס הוא משחק אלילי במיוחד, כן?

האליפות בטורקיה מעסיקה אותי במידה כזו או אחרת הרבה יותר מאשר ארצות הברית הפתוחה, אם כי זאת יש לומר: מבחינת היכולת והנכונות שלי להיות מעורב פיזית באחד משני המשחקים, נכון לעכשיו, אני מעדיף את הטניס פי כמה וכמה (וכמה!).

ואף עושה זאת לפחות אחת לשבוע, לעיתים פעמיים, במגרשים אשר באוניברסיטת ת"א. כה התבשר העם זה מכבר באופן בלעדי כאן באתר. תוצאות המשחקים מובאות לעיתים בשורה הרצה אשר בראש מעללינו.

מדוע עוד התבושש האייטמון הזה לבוא, ונוצרה תחושה כי אליפות ארצות הברית הפתוחה אינה מספיק מעניינת את הדירקטוריון השנה?

אולי כי התברר שסרינה "פארגו" וויליאמס פרשה מהטורניר ולא משחקת הפעם. בלי הטרקטורית הזו הדברים ממש לא אותו דבר, יו נואו, ונותרה חבורה חיוורת של טניסאיות. כל מיני קלייסטרס והנין אהודות למדי, אבל כאלה שעושות צחוק מהענף: פורשות, חוזרות ומנצחות. איפה זה שם אותי? איפה זה שם אותן? איפה זה שם את טניס הנשים כולו?

נפרגן, עם זאת, לשחר פאר אשר עושה צעדיה קדימה בבטחה נכון לשלב זה. אם היו מעבירים הערב ב21.30 בשדור חי משחק שלה האמינו לי, חבובים, שהייתי יושב לראות כמו בובל'ה. בובל'ה, אגב, היא מלה שמזכירה לי את מוני פנאן ז"ל שנהג להשתמש בה לא מעט. חלפה הפרשה, אה? יהי זכרו ברוך.

לא שאני לא עוקב. מעודכן בהדחתו של אנדי רודיק המנוול בידי טיפסרביץ', הסרבי הזועם. יודע גם על התמוטטותה של ויקטוריה אזרנקה על המשטח בחום הבלתי נסבל. עוקב ודאי אחר רוז'ה-שלנו שחגג בחודש שעבר יום הולדת 29, קשיש שכמותו.

אבל מכל הכל חושש. חושש כמו תמיד. כי נדמה לי, על אף שאין זה פופולארי, ואולי גם אין הגיוני כשמדובר בפלאשינג מדו, שפדרר לא יזכה הפעם באליפות.

את 10 הדולר שלי אני שם על מנוול כלשהו. רודיק כבר לא פה, גם יואיט הודח מזמן (אם כי לא היה לו סיכוי בלאו הכי), אבל אני חושש מאוד, מאוד מאוד אפילו, מאנדי מארי.

לא אכחיש זאת. אנדי מארי דווקא, כן.

הוא ולא מלאך. הוא ולא שרף. הוא ולא מאמננו הלאומי לשעבר. הוא לא נדאל.

למה? כי הגיע הזמן. לכל דבר יש זמן ועת. ועת וזמן לכל דבר.

הוא בגיל טוב הסקוטי המנוול. 23.

כבר פגש את "שלנו" בגמר הטורניר ב-2008. ניצח אותו גם לפני מספר שבועות בגמר טורניר טורונטו. ובכלל, מחזיק במאזן עדיף. ניצח את "שלנו", יותר מאשר אנחנו ניצחנו אותו.

הגיע שוב לגמר גרנד סלאם השנה באוסטרליה, והפסיד לנו. שוב לנו. הפעם המשחק היה צמוד יותר מאשר ב-2008.

אמנם בשני הגמרים האלה הכינו את מארי בלחי חמור ובסנוורים וב-0:6 במערכות, ואמנם מארי לא זכה באף אחד מ-19 הגרנד סלאמים בהם השתתף עד היום.

אבל בפעם השלישית, בגמר נגדנו, אני מריח את זה עד כאן, הוא ייקח את המשחק ואת הצלחת, הכסף, התהילה והמה-לא.

ואם לא הוא, יש את המנוול האחר, יו נואו, שמחפש תואר ראשון בטורניר הזה.

בקיצור, צרות בממלכה.

היות שכל זה ברור לי מראש כבר עכשיו, הגעתי למסקנה שאולי לא כדאי להשקיע אמוציות יתרות באליפות הנוכחית. נתמקד במונדובאסקט בטורקיה, יו נואו. ובהיעדר נבחרת ישראל באליפות הזו אולי ראובן וירובניק ישמש כמשקיף במשחק הגמר ותהיה לנו גאווה מקומית להתעטף בה.

שלומות ונצורות בשלב זה, ומי יתן ו"שלנו" האגדי כבר בחייו יפריך לחלוטין את ההערכות הנשיאותיות.