נרעש עדיין מגודל האירוע אני מנסה להבין כיצד נפל גיבורנו, ומדוע הפסיד לסרבי הקוצני שמזכיר לי מאוד צילום ישן-נושן של אנטואן ריגודו במדי שולה אי-אז בימים. הנה. לא דומה?

שעות ישבתי מול הטלוויזיה. שעות.

נלחמתי את מלחמתו. נאבקתי בעליות ובירידות ובקושי לשחרר סרב הגון לאורך זמן. פכרתי אצבעותיי בשאון רב בין המשחקונים. נואש, לא יודע לאן לקחת את נפשי ההומה. מבין שתמו ימי הניצחונות החלקים, כנראה.

סיננתי פיייייי קיבינימט לרוב בכל פעם שהפורהנד אכזב, בעיקר ברגעי הסיום. גם החבטה האחרונה, זו שנתנה את המשחק לדג'וקוביץ', היתה למעשה כף יד כושלת.

ההפסד עמד באוויר בכל שלב של המשחק. מהרגע הראשון, למעשה. ברור וידוע שניצחון של פדרר בשלבים האלה הוא כבר לא מובן מאליו. מה שהוא אמר במשך שנים ואף אחד לא היטה אוזן להקשיב, קורה עכשיו מדי טורניר גדול. שום דבר לא מובטח. לא קל. הוא הרגיש ככה גם בשיא כושרו ויכולתו ולא היסס לבטא את המחשבות.

כולם ביטלו אותו בתנועת יד. עזוב, אתה גאון, על מה אתה מדבר, אמרו לו בלבב פנימה.

סבלתי רבות, יש לומר, למראה רוז'ה-שלנו המתקשה לשחזר את ימיו מלפני ארבע וחמש שנים, נניח. למראה רוז'ה-שלנו שצריך לחבוט הרבה יותר פעמים ולרוץ כל כך הרבה, כדי להשיג נקודות שפעם היה משיג בחצי דרך וחצי מהזמן. והמניוק הזה דג'וקוביץ', לכל כדור הוא מגיע, אם כי שפגט אלילי כמו קים קלייסטרס טרם למד לבצע.

לא שהוא חלש, שלנו.

ולא שהוא גרוע.

הוא שלנו ותמיד יהיה. אבל החבר'ה הבכירים תפסו אותו. למדו אותו. משחקים מולו משל היה כאחד האדם כמעט, ולא אגדה רבת הוד.

מלכתחילה הערכתי שהוא לא יזכה הפעם. משהו בבריזה, במוזה ובקריזה. היה איזשהו חושחש מהיר שכיוון לאנדי מארי המנוול, עם סייג: אם לא מארי, הרי נדאל המנוול הוא זה שייקח. ופתאום בא דג'וקוביץ'. לא יודע, לא ממש אוהב אותו. גם הוא מנוול. כולם כאלה. ומי יודע, אולי אפילו יפריך הלילה את החצי השני של התחזית המוקדמת.

Federer said that he had seen enough tennis at this year’s US Open and would not watch the final.
“I've been around tennis for weeks and weeks and weeks right now. Last thing I want to do is watch another tennis match where I'm not a part of. I will spend some time with my kids and take it easy, maybe go shopping. I don't know if shops are open here in New York Sundays, but I'm sure something is open."

אין לי כוח לתרגם, תקראו לבד.

רוז'ה-שלנו עייף. ומאוכזב. ומתוסכל. ב-4:5 לטובתו במערכה האחרונה, כשדג'וקוביץ' מגיש כשכולו לחוץ והתוצאה היא משהו כמו 15:40 לפדרר, הוא היה צריך לסגור את זה.

היה צריך.

אבל אם הסרבי הקוצני חזר מזה, מגיע לו לנצח אם כי מרגיז לגלות שנובאק המסתורי (מלא בעצמו או צנוע – זאת טרם הבנתי), המתקשה לנשום לעיתים, פיתח לפתע אומץ ותעוזה רבים כל כך על חשבוננו.

נלחץ לו יד ונפנה את הבמה, בדיוק כפי שעשה פדרר בסיום. בבת אחת, באופן ישיר, בלי יותר מדי מלים, בלי יותר מדי דרמה. אף לא ניגש למרכז הרשת והמתין למנצח שיבוא לשם (נובאק-נובאק בוא לכאן, שר ודאי הקהל האמריקני בהשראת הביפ המזורגג). פשוט הלך לכיוון השופט ושם, בקטנה, הרביץ לחיצת יד כיאות.

נלך עם מירקה והבנות לעשות שופינג. ודאי יש מקום פתוח בניו יורק גם בסאנדיי.

פדרר האב ישב ביציע וכובע מצחייה נאה על ראשו. גם דג'וקוביץ' האב ודג'וקוביץ' האם. בכל דקה-שתיים, בעיקר במערכה החמישית המצוינת-מצוינת, המצלמה הלכה לשם. להבעות. לאגרופים הקפוצים. לחיוכים. לשפתיים החשוקות. הם חלק מהמשחק כל החבר'ה האלה. לגמרי-לגמרי.

גם אני רוצה. ולכן שואל: סלע האב ושיערו השב, האם גם הוא יזכה להיות נוכח אי-פעם במעמד כזה?

חצי מזה?

רבע מזה?

עשירית אולי?

היידה ילדים, היידה, היידה, היידה! הראה לספרדי המנוול שמולך ממה אתה עשוי, תומרינגו סטאר! חבוט בסרבי קוצני כלשהו, איתי סלע הפלאי! הרהיבי עוז והמרי על הטובה שבמכותייך נגה סלע חסרת התקדים והדיחי את הרוסייה הנאה שמולך! כן, תחת הלחץ, אני כאן אתכם, ביציע, פוכר אצבעותיי בגאון! ולידי אמכם, רעיית הנשיא!

כואב להקיץ מחלום לא ממומש. כך ולא אחרת חש ודאי הבוקר רוז'ה-שלנו, עת חיפש מתוך הרגל את המחבט אשר לצד מיטתו, כדי להתחיל ולהתכונן לקראת הגמר מול נדאל כבר משלבים מוקדמים של הבוקר.

לב שבור הוא לב שלם? מי אמר את השטויות האלה, לבנו שותת, מפורק כולו.

ניפרד בקול רועד אבל גאה, שברירי אבל עדיין יציב, באותה קריאת קרב ישנה שהביאה ל"שלנו" כל כך הרבה תארים והישגים. ומי ייתן ויתחזק לקראת המשך השנה, השנה הבאה ואולי גם זו שתבוא אחריה.

היידה רוז'ה-שלנו, היידה, היידה, היידה!