יש ודאי תזות שונות בפסיכולוגיה – לא שאני יודע, באמת שלא – לפיהן כדי להשתחרר מעניין מסוים אדם צריך להתעמת עם עברו או משהו כזה.

להתעמת. כלומר, לעבור שם שוב. לראות את אותם אנשים. לחוש את האווירה שגרמה לו לאי נוחות מסוימת, למחשבות, להרהורים, לרצון לעזוב במהירות האפשרית ולחזור למקום אחר בו חש נוח.

גם היום, ואולי אף פעם, לא לגמרי ברור מה היה שם. מה גרם לליאור אליהו לקחת את הרגליים, לשבור חוזה ארוך טווח, לוותר על סכומי כסף ניכרים ולשוב הביתה.

אולי הביתה היא מלת המפתח במשפט האחרון. אולי מלים אחרות. כך או אחרת, אחרת או כך, אולי בעוד כמה שנים, על סף פרישה או אחריה, כשליאור אליהו לא יצטרך לעמוד בפני משחקים נגד קאחה לבוראל ויטוריה ודושקו איבאנוביץ', נשמע סיפורים מלאים סביב העניין הזה.

בינתיים, העונה של מכבי ת"א ביורוליג נפתחת הערב בויטוריה נגד הקבוצה אליה השתייך אליהו בעונה שעברה. המשחק יתקיים באולם שהיה ביתו. לכאורה, התחלה, דף חדש, סיפור נקי וזך וצח.

בפועל, יגידו אותם פסיכולוגים מהמשפט הראשון – אם יגידו, מה אני יודע – שבדיוק להיפך. מבחינת אליהו, בראש, בלב, במחשבות, ברגשות, הוא סוגר הערב את הסיפור הזה באופן רשמי וסופי. ילחץ יד למאמן, למנהל, לחברים שנותרו מהעונה שעברה וגם לחדשים שהצטרפו, יקבל את מחיאות הכפיים או הבוז מהקהל המקומי, ויוכל להתקדם הלאה להמשך העונה והקריירה בקלות יתר.

Here's where the story ends.

של הסאנדייז, נו מה.

ידעתי שהסיפור הזה מוכר לי מאיזשהו מקום.

הנה הוא כאן.