אני אגיד ככה: תיאורטית, מגיע לרוקיסט כמו חמי רודנר הופעה חודשית מול אצטדיון ובו 20 אלף איש, נניח. מעשית, הוא ו"איפה הילד" הופיעו אתמול בזאפה בהרצליה מול כמה זה, 200 איש?

אין צדק בעולם. להקה מצוינת, שירים קורעים, סולן נדיר, מלים מעניינות, טקסטים מלנכוליים-משהו ברובם ורוקנרול. איפה הבעיה? כנראה שאין כאן יותר מדי אוהבי רוקנרול, ובטח שאין פה יותר מדי אצטדיונים מתאימים.

אני מאחל ללהקה הזו, ששיאה כנראה מאחוריה אבל מי יודע, שישתנו סדרי עולם ויסתדר להם פתאום מסע הופעות מחוף לחוף בארצות הברית שיסדר אותם כלכלית לעשר השנים הבאות.

כמה וכמה (וכמה!) הערות:

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי עליה השלום מרים, כל אחד והקיק שלו, כל אחד והפייבוריט שלו. אני אוהב במיוחד את "לבן בחלום שחור". לפני ההופעה זה היה השיר שחיכיתי לו יותר מאחרים, אבל לפניו ואחריו היו ביצועים טובים וסוחפים ממנו. כשהגיע תורו הוא עדיין היה טוב מאוד, אבל קצת נבלע בחלק האחרון של ההופעה שבו רוכזו הלהיטים בזה אחר זה. או, לחילופין, יכול להיות שציפיתי ליותר מדי.

זאפה הוא מקום מתאים לעצלנים כמוני. לא צריך לעמוד, לא צריך לרקוד, אפשר לשבת ולשתות, אולי גם לאכול משהו. מצד שני, תחשבו על הלהקה. הורגים את עצמם על הבמה, במיוחד להקות עם אנרגיה כמו "איפה הילד", ומה הם רואים ממול? אנשים יושבים ושותים ומביטים בהם בעיניים מזוגגות כאילו היו מסך קולנוע. לא נוח, לא כיפי.

גם רודנר וגם אלישע בנאי,הבן של יובל בנאי ואורלי זילברשץ, שהופיע לפניו עם ההרכב שלו "ארבעים השודדים", זרקו איזו תלונה באוויר לגבי העניין הזה. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהם צודקים. באיזשהו שלב, כשהערב הגיע לשיאו, רודנר פשוט ביקש מהאנשים לקום, להרביץ איזה ריקוד קטן, להצטרף. "זה רוקנרול", הוא הסביר ואחר כך שב והסביר ופתח את הפה הענקי שלו – הגדול ביותר במוזיקה המקומית – ולאנשים לא נותרה ברירה. הרי אי אפשר לעמוד בפניו.

פה כזה, אם לחזור לרגע לעניין ההוא, לא ראיתם. לדעתי, מתמודד ראוי מאוד לשניים מגדולי הפיות במוזיקה בכל הזמנים: מיק ג'אגר מהאבנים המתגלגלות וסטיבן טיילר מארוסמית'. ענק זו לא מלה. גם הקול שיוצא ממנו. סולן-סולן, לא נכחיש זאת.

יצא לי לראיין אותו פעם ברדיו. חובב ביפ אנגלי וידען רציני.

רודנר ידוע, עד כמה ששמתי לב, בפתיחות שלו. לא רק בטקסטים המאוד מדויקים ורגישים, אלא גם בהבעת דעה ועמדה בשלל עניינים. היו לו כמה קצרות כאלה לאורך הערב, אבל היה גם קטע מיותר בעינינו – רעיית הנשיא ואני – ושנינו מגיעים ממקום של אוהדים, כן?

למשל, רודנר הציג בשני מקרים שירים חדשים יחסית, כאלה שיצאו לאוויר העולם שבועות עד שנה אחורה. והרדיו, לדבריו, פחות אוהב אותם והוא חושב שהם מצוינים או נהדרים או יפהפיים. לא מתחייב על המלה שבחר בה. הקשבתי להם. אחד לא מצא חן בעיני בכלל, אחד קצת יותר. יכול להיות שבהאזנה שנייה ושלישית הם היו יושבים באוזן טוב יותר. ובכל מקרה, רעיית הנשיא, שאחד מהשירים האלה בהחלט תפס אותה, מיצתה את העניין בזמן אמת ואמרה: "יהללך זר".

סיכום נאה.

עניין אחר – עד היום מעולם לא טרחתי לדעת מיהם האנשים לצד רודנר בלהקה, אבל כשמגיעים להופעה מזיזים את העיניים, יו נואו. פתאום מתברר שיש עוד אחד ששר, ועוד אחד שמנגן, ומתופף, כמובן, שכמו בכל שאר הלהקות ממוקם מאחורה ונדמה שהוא תמיד שם, אבל לא תמיד טורחים להתעניין בו.

עכשיו אני גם מכיר אותם בפנים ובשמות. נראים מקצוענים אחד-אחד למרות כמה פאלטות קטנות של כוונון הגיטרה ושאר ענייני סאונד שלא תמיד תלויים בהם, שעברו הלאה באופן מאוד נונשלאנטי ורחוק מלהיות לחוץ.

סוגיה נוספת – מה נועד להביע קולו הצווחני במיוחד של רודנר ב"רק בשביל לקבל חיבוק" החזק, בקטע ששייך לאיגי וקסמן, אשתו לשעבר? באמת שיר מצמרר ומרגש. הוא אפילו יותר כזה, מטבע הדברים, כשאיגי שרה את השורות שלה. אלא שהאנשים האלה נפרדו מזמן, וקסמן כבר לא באזור, ועכשיו רודנר צריך לשיר גם את החלק שלה.

הוא עשה את זה בצווחות מוזרות-משהו, לא נכחיש זאת. קצת תיאטרלי מדי, אולי. "רעיית" מיד טענה, כי זו דרכו להתנקם בה או משהו, להוציא את המרירות מפעם. מה גם שבטח נמאס לו לשיר את השיר הזה, שמזכיר לו את אשתו הקודמת בכל פעם מחדש. אני טענתי שהוא בסך הכל מנסה לשיר את הקטע הזה בטונים שמזכירים קול נשי, כדי שייצא אותנטי בהיעדרה. נראה לי שיצאתי פארש בויכוח הזה.

בקיצור, זאפה זה נחמד. אם נחיה גם נחזור לשם כדי לראות הופעות אחרות.

אבל "איפה הילד" זו להקה שצריכה להופיע לפני 20 אלף איש ולא במקומות כאלה. זה קטן עליהם. לרוע המזל, כנראה שזה מה יש. וחוץ מזה, צריך לתרגל לפעמים. וגם להתפרנס.