נפל דבר, ולא בפעם הראשונה.

במחצית של בני השרון נגד ג"ג הפקות ואירועים בע"מ החלטתי: די, עובר לראות את החלק האחרון של משחק הזוגות בגמר גביע דייויס.

לא זוכר מתי ישבתי בפעם האחרונה לראות משחק זוגות, שלא מעורבים בו אנדי רם ויוני ארליך.

זה התחיל מ"נו, אני אתן לזה צ'אנס ואחזור לכדורסל בתחילת הרבע השלישי". אבל כשעבר הזמן והייתי אמור לא חזרתי. אפילו לא ניסיתי. הטניס היה עמוק בשלבים המכריעים.הרבה יותר מעניין. פשוט ככה.

איכות הצילום, חשיבות המשחק, הרמה הגבוהה, המתח, האווירה, הקהל, המשמעות של כל מכה. ברור שאני עושה עולל למשחק הכדורסל שהיה לא יותר מעוד משחק, ובכל זאת.

ואגב, יש עוד עניין לזכות הטניס: פחות מלל באופן משמעותי מצד השדרים והפרשנים. לא מנתחים כל מהלך, לא בונים תילי תילים של הנחות והערכות ומה צריך לעשות ואיך. נותנים למהלכים במגרש לרוץ מול העיניים.

בהקשר הזה מאוד מצא חן בעיני עמיחי שפיגלר. לא שהוא היה נקי לגמרי מפאלטות (נסו אתם להישאר נקיים לגמרי בשידור שאורך ארבע וחצי שעות), ולא שזה הענף הטבעי שלו (האיש, יו נואו, הוא ביפ בן ביפר, אביו הוא מוטל'ה "ביפ" שפיגלר). אבל יש בו הומור יבשושי וציניות וידע לצד ענווה וצניעות. נהניתי.

שלמה צורף כפרשן הוא עניין של טעם. מסוג הפרשנים שקשה להישאר אדיש כלפיהם. או לגמרי בעדם או נגדם באופן מוחלט. על כל "מה אמרתי לך, אמרתי או לא אמרתי?" שחצני, הוא ינפק פתאום משפט מבריק מתוך הבליל הלא תמיד ברור.

"נגמרה לו הבטרייה בראש", אמר צורף על ויקטור טרויצקי, רגע אחרי שהסביר שהסרבי סובל מקשיי עמידה בלחצים לאורך הקריירה, וכשהוא נקלע לפיגור הוא מאבד את הריכוז והסבלנות. נאה.

האפקט של "בלגרד ארינה", המקום בו הפסידה מכבי ת"א פעמיים בעונה שעברה, מועם באופן ממשי. בטניס, להבדיל מכדורסל, כשהשופט מבקש שקט הקהל משתתק. בדרך כלל אוהדי הטניס, גם הסרבים, כל כך מתורגלים בעניין שהם יודעים מראש שאין טעם לעודד יותר מאשר 10 שניות, נניח, אחרי כל חבטה סרבית מוצלחת שלא נענתה. בלאו הכי השופט יבקש תיכף שקט והם ייאלצו לשתוק.

כשחזרתי לכדורסל, אחרי שצרפת ניצחה 2:3 במערכות (לודרה וקלמון חזרו בעיקשות מפיגור 2:0), נותרו משהו כמו שלושים שניות לסיום וג"ג הפקות הובילה 78-95. בני השרון הפסידה שבוע אחרי שניצחה את מכבי ת"א. כל כך ברור.

כאילו צייתה מראש לכמעט-חוקיות הזו, שלפיה מי שניצחה את מכבי מפסידה במחזור הבא. מתברר, עם זאת, שגל מקל קבע שיא קריירה (28 נקודות). אני מתנצל בפני החבוב על שפספסתי את המחצית השנייה ומקווה להחזיר לו בצפייה, אם ייצא, של אחד ממשחקי היורוקאפ או משהו. לבצע מין אקסטרה לא צפויה למענו.

אבל עזבו ליגת קזינו, באמת עזבו. ב-14.00 עומדים לשחק היום בבלגרד נובאק ג'וקוביץ' וגאל מונפיס. ניצחון לצרפתי וגביע דייויס שלהם. ניצחון לסרבי והולכים למשחק חמישי קובע. כרגע, 23.00 בלילה שעון ישראל ביום שבת, אפילו לא ברור מי ישחק במשחק הזה, אחרי שגם ינקו טיפסארביץ' וגם ז'יל סימון אכזבו (הראשון יותר, השני קצת פחות) במשחקי היחידים ביום חמישי.

1-2 לצרפת כרגע, כן?

וכמו שזה נראה לי, הקטן, מכאן, הסרבים מתוחים מדי. עצבניים. המעמד מלחיץ. הם מעולם לא זכו בגביע דייויס. לצרפתים, לעומת זאת, יש המון תארים. מונפיס, קלמון, לודרה – כולם מנוסים מאוד. משחקים עד הטיפה האחרונה.

הצרפתים גם הביאו איתם יופי של קהל. מעודד, מתואם, מאורגן. יש תחושה של ניצחון חוץ באוויר, ולא סתם אחד אלא משהו גדול, מיוחד, ניצחון שמגיע ולא ניצחון שנגנב.

בקיצור, לא יהיה לגמרי מפתיע אם ג'וקוביץ' המנוול ייחנק, למרות שהוא מוביל על מונפיס 0-5 לאורך הקריירה. מונפיס הוא מנוול-מנוול ויש לו יכולות אתלטיות וכושר גופני ברמה גבוהה מאוד. מקום 12 בעולם.

גם אם ג'וקוביץ' הקיפוד ינצח - והוא עדיין הפייבוריט, כן? – איכשהו יש תחושה שמי שייצג את הסרבים במשחק האחרון והקובע יפסיד. החבר'ה משחקים בחוסר ביטחון מול ה-16, 17 או 20 אלף ביציעים.

מצד שני, מה אני יודע? גביע דייויס זה גביע דייויס ועוד יכול להיות קאמבק סרבי מפואר למזכרת. כך או אחרת, אחרת או כך, אם יהיה משחק חמישי והוא ייכנס בטעות אל תוך הלילה, הרי שככל שזה תלוי בי אני מתנצל מראש בפני אנשי הפועל חולון והפועל ירושלים הלילה הזה.

צופה אחד הפסדתם.