בענף ההוא שהס מלהזכירו כאן, מדברים על משחקי עונה כבר אחרי שניים-שלושה מחזורים מרגע שהריצו את עונת המשחקים לדרך. בדרך כלל חס וכרפס מבחינתי מלאמץ נורמות פסולות בחדווה ובדיצה. אבל החלטתי הפעם לחרוג לרגע מהקטע הזה ובכל זאת לשחזר אותו, אם כי לא בחדווה ובדיצה כצפוי, אלא ברינה ובגילה דווקא.

ולפיכך, הבה ונשבור אפילו את החוקים המעופשים של הענף ההוא, ונקבע לעצמנו כאן משחק עונה עוד לפני שהחלה העונה. מה אתם אומרים? מה דעתכם? אחרי הדרבי בין גרשון ואוברדוביץ', זה נראה לי רעיון לגמרי לא רע. ואם מישהו עדיין לא מבין לאן אני מכוון, אז הנה: ביום ראשון מארחת בנטון טרוויזו הפלאית של דייויד בלאט (בלעדיו, האיש מכבד את יום כיפור ונא לא להפריע לו), את נאפולי עם טייר בראון, האיש שכל כך הרבה פעמים רצו להביא אותו לארץ והוא פשוט לא בא.

וזה חתיכת משחק, רבותי, זה חתיכת משחק. הייתי שמח להיות שם בפאלאוורדה בטרוויזו ביום ראשון, אבל כמו בלאט בדיוק, אאלץ להדביק לעצמי חותמת נבצרות מה אירוע.

בואו נדבר קצת על טרוויזו, אחת מקבוצותיי האהודות ביותר מאז ומתמיד עוד הרבה לפני בלאט ואטורה מסינה, ועוד מהימים של מייק ד'אנטוני כמאמן בתחילת התשעים. מי אנחנו, בעצם, נכון לעונה זו?

בגארדים יש לנו את טרל ליידיי, הרכז ששיחק אצל שרון דרוקר באוראל גרייט בעונה שעברה. שמתם לב לקטע הזה, אגב, נכון? הקטע שבו המאמנים שלנו מעבירים סחורה מאחד לשני בלי למצמץ. הנה, גולמאץ נשלח מדרוקר אל דן שמיר, שקלט גם את אד קוטה, שהיה פעם של בלאט. ודייויד? הוא, כאמור, קלט את ליידיי מדרוקר, שבעצמו לקח את המקום של נבן ספאחיה, שלקח את המקום של פיני גרשון, שלקח למכבי את אלכס אקר. הבנתם? אם לא, נסו שוב. אהה, נזכרתי. בלאט גם שלח את טראבון בראיינט מטרוויזו אל צ'ארלס בארטון בפרנקפורט.

הלאה. אז יש לנו את ליידיי, והוא שחקן. ויש לנו את ניקוס זיסיס היווי, שהוא גם שחקן וגם פצוע. ויש לנו את מרקו מורדנטה שעבר כבר בעונה שעברה ממילאנו נדמה לי, והוא רכז גבוה וסוער מבחינת טמפרמנט ואופי משחק, ועוד לא החלטתי אם אני אוהב אותו. ואם כן, עד כמה. מה שאני כן יודע, זה שהאיש הזה מסוגל לחרבן משחקים בדיוק כמו שהוא יכול להיראות פלאי לחמש או שש דקות רמות שאף אחד לא מאמין או מתאר או מצפה.

ויש לנו בגארדים גם את מאט סנטאנג'לו, אזרח איטלקי גאה בוגר מכללת גונזאגה, שאף פעם לא יצא לי לראות אותו משחק, אבל שמעתי עליו דברים טובים באופן עקרוני. עדיין, לא מספיק טובים כדי שיהיה לו צ'אנס אמיתי לקבל דקות משמעותיות כשזיסל'ה היווני יבריא.

בשלוש יש לנו את מתיאו סוראנייה, איטלקי זעוף-מבט אבל חביב, שאני מאוד-מאוד אוהב כשחקן. עושה פעולות נכונות, יד אמינה מחצי מרחק וטיפל'ה מעבר לזה, שחקן חכם עם ראש, להבדיל מאלה שאין להם את זה. הוא בן 31 ואם אני לא טועה, הוא גם הקפיטן שלנו. בלאט הביא גם את ניק ג'ורג', אמריקאי עם דרכון אנגלי, ששיחק ליגות הקיץ ב-NBA והתגלגל לאיטליה. השלוש הפותח, אם אני מבין נכון, הוא ריצ'י פרהאם, מין NBA פלייר כזה שבנוי חזק ומצויד בידית, בחור שדרך במקום ובלאט הביא אותו בפעם הראשונה לאירופה. נעים מאוד, ריצ'י. בוא ונעשה דיל: אני נותן לך צילום, אתה מביא לי תואר. הולך? יאללה.

בארבע-חמש אנחנו עומדים לא רע, אבל גם לא ברמה של קבוצות הטופ של אירופה. הבאנו את אנג'לו ג'ילי במקום ברניאני שנאלץ להיפרד מאמא ומאיטליה כבר בגיל 20, מסכן, וללבוש את תווית ה-"אני בחירת דראפט מספר אחת של טורונטו ב-2006' לכל חייו. מה ג'ילי יודע? אני יודע שהוא יודע, אני רק לא ידוע אם הוא יודע להראות את זה ביורוליג, כי הוא עדיין לא היה שם. הגיע מרג'ו אמיליה הבחור הזה (2.09 על 93 קילו, שזה, נו, קצת רזה מדי). וזה מקום חביב, אבל לא אומר שום דבר לגבי יכולתו ביורוליג. חשוב שיהיה טוב. ולדעתי, הוא יהיה.

הקו הקדמי כולל גם את מרקוס גורי האגדי, שלא הוערך פה מספיק ואני ממש, אבל ממש, גאה בו על ההתמדה והיכולת המשופרת עם השנים והעבודה הגדולה שלו, אישית וקבוצתית. היום, אחרי כמה שנים שהוא באירופה, אני חושב שבלאט פגע בול כשהעריך שגורי יכול להיות תחליף הולך יחסית לנדב הנפלד בכל מה שקשור לחיבור ההגנתי של קבוצה, כמו גם ליכולת הגנה אישית. אחלה שחקן שבעולם. חתיכה בפאזל, שמסוגל להתעלות על פי איתות ומנגינת חליל.

ג'ואי בירד חוזר עם האזרחות שלו, וספנסר נלסון, שדפק לטרוויזו ברא בעונה שעברה עם באמברג, מגיע. ואללה, רק בלאט מסוגל להחתים בעונה אחת אנשים כמו פרהאם, נלסון וג'ורג'. החתמות קצת מוזרות כאלה, קצת חנוניות, אבל אפשר לראות בכל אחת מהן את הפוטנציאל הנהדר שיכול או עשוי להתפרץ.

פרנצ'סקו ויטוצ'י וקסטוטיס קזמורה הליטאי יעמדו על הקווים כצמד-חמד יובילו אותנו ביום ראשון, שעה שבלאט יהיה ספון בביתו, ישתרע על הספה בחווילתו בטרוויזו וינוח. בעיקר ינוח ויתן חשבון לאלוהיו, שהוא גם אלוהינו.

נאפולי של פיירו בוקי היא היריבה ביום ראשון והיא, באופן די ברור וטבעי, לא תזכה כאן לסיקור כל כך נרחב ולו רק מהסיבה שהיא היריבה. ואנחנו, כידוע, מתרכזים אך ורק בעצמנו ולא מסתכלים על היריבה.

בכל זאת, למעוניינים, יודגש כאן כי מדובר בחתיכת קבוצה שתישען העונה על אותו טייר בראון, על אנסו ססאי שפעם רצו להביא אותו להפועל ירושלים, על מישל מורנדיי הצרפתי, קלעי שלשות מצוין ואתלטי למרות שזה נשמע קצת כמו סתירה, וישנו גם מייסון רוקה, המתאזרח של נבחרת איטליה וג'ף טראפנייה, או טראפגנייר, או שאולי אוותר על ניסיון שלישי. זה ההוא ששיחק בעונה שעברה באולקר. ראינו אותו כאן. גארד פוחז משהו. מוכשר, אתלטי, מהיר, חוטף, זריז, ולפעמים גם דופק שלשה. אבל פוחז בן פוחז, ולא יעזור לו כלום.

וזה עוד לפני שדיברתי על הידית של ג'יי לאראנגה האירי, שפעם חבט במכבי עת שיחק בוילרבאן העולצת באמצע התשעים, ועל הגארדים האיטלקים שמשלימים קו אחורי נאה למראה – ואלריו ספינלי (שזה כמו ואסיליס ספאנוליס, רק באיטלקית), מתיאו מלאוונטורה ששמו האקזוטי יזכה לסיים את הקטע הסהרורי הזה.

היידה בנטון-שלנו, היידה, היידה, היידה!