מעולם לא כתבתי לכדורסלע-האתר על ליגת מנש, אבל אני מרגיש שאין ברירה. השלמתי עם העובדה שסן-אנטוניו, קבוצתי הכמעט-אהודה (התואר שמור ליוסטון), לא משודרת למרות היותה קבוצת הכדורסל הטובה ביותר על הפלנטה בחודשיים וחצי האחרונים.

ב'חמישיות' אמר עפר שלח, שבשידורי השבוע מליגת מנש נוכל למצוא כל קבוצה שנרצה לראות ועיניי נצצו בתקווה. שמא במקום לראות את טייריק אוואנס ובנו אודריך מכדררים את עצמם לדעת בדרכם לעוד הפסד טיפוסי בקליפורניה (תוך ששימי צועק שעומרי הוא השחקן היחיד שקולע בלי לגעת בכדור, קצת נמאס מהבדיחה הזאת, לא?), נוכל לראות את גארי ניל, ג'ורג' היל ועוד כוכבים כאלה ואחרים מחוררים רשתות?

התשובה היתה שלילית.

כנראה ש"כל קבוצה שנרצה לראות" זו אמירה שכוללת את הטריו הבלתי נסבל (והמצוין מבחינת כדורסל) של מיאמי, את פ"פ הפקות עם הסלטיקס ואת קובי 'אני ממורמר שלאנשים לא אכפת אז אני לוקח 60 זריקות בערב' בראיינט.

שוב סן אנטוניו נותרה לבדה. כאדם שאפילו הזכות הבסיסית לצפות ב-espn נשללה ממנו (שני שידורים של הספרס היו שם השבוע), נותרתי גם אני לבדי.

החלטתי שאם המדיה לא תביא את סן-אנטוניו אלי, אני אביא את הספרס אל המדיה.

בפרשת השבוע האחרונה (פרשת בא) מצווה עם ישראל במצווה הראשונה שלו. האינסטינקט הראשוני יהיה לחשוב שמדובר באמונה בבורא, או בחובה למוסריות אנושית בסיסית, אך למצוות הללו מחכה התורה עד לעשרת הדיברות.

מהי המצווה הראשונה אם-כן שעם-ישראל מצווה כעם? "החודש הזה לכם ראש חודשים". עם-ישראל מצטווה לספור את החודשים על פי הלבנה, ולהתחיל מחודש ניסן.

ומה העניין המיוחד באותם ראשי חודשים שהופך אותם למצווה הראשונה שישראל מצטווים? תשובות רבות ניתנו לעניין, ולעניות דעתי היפה שבהן היא זו שמדברת על הלבנה כאובייקט.

הירח מסמל תהליך של התחדשות. הוא לא משתנה לעולם, אבל נקודת המבט אליו משתנה. בתחילת החודש הירח הולך ומתמלא כאשר באמצע החודש (העברי, כמובן) הוא מגיע לשיאו. לאחר אמצע החודש הירח הולך ונעלם עד שבראשיתו של החודש הבא הוא מתחדש (השורש ח.ד.ש בולט במילה חודש).

לפני שהתורה מצווה את עם-ישראל על סדר חיים מפורט וכמעט סיזיפי, שבו השגרתיות יכולה להרוג, עם-ישראל מצווה למנות דווקא לפי הירח שמצליח כל חודש להמציא את עצמו מחדש וליצור מציאות חדשה-ישנה.

החיים קשים ושגרתיים. קמים בבוקר, הולכים לעבודה, עובדים, חוזרים הביתה. רואים משחק כדורסל, הולכים לישון וחוזר חלילה. המטרה שלנו כבני-אדם היא לדעת לשים לב לדברים הקטנים, כי למרות שהכל נראה אותו דבר יש שינויים והעולם דינמי. רק כך נוכל לחיות את החיים בשמחה ותחושת מלאות.

ואיך זה קשור לספרס?

מבט קצר על סן-אנטוניו יגלה לנו, שלא הרבה השתנה מהשנה הקודמת. מאנו ודאנקן הזדקנו בעוד שנה. פארקר בכלל לא רצה להיות פה, ועובר תקופה קשה בחייו האישיים. ג'פרסון אכזב בענק בעונה שעברה. שני השחקנים העיקריים שהגיעו היו מקבוצות באירופה (ספליטר, ניל) ודווקא הסנטר שהיה אמור היה להיות הדומיננטי מביניהם לא ממש בא לביטוי.

בעונה שעברה הספרס אכזבו בעונה הרגילה והעפילו בסדרה מצוינת (2:4 על דאלאס) לחצי-גמר המערב, שם חטפה הקבוצה את ההשפלה החמורה בעשור האחרון: סוויפ מהדהד מפיניקס, שהיתה שק החבטות של סאן-אנטוניו בשנים הקודמות.

אז מה קרה? איך זה שכרגע הם מפרקים כל מה שזז?

התחדשות.

פופוביץ' ידע להסתכל על הסגל שלו (במשל, החיים של כל אחד מאיתנו) בצורה אחרת, שונה ומתאימה יותר.

פופ לא ניסה למצוא איזשהו ריגוש חדש מבחוץ אלא ידע ליצור כזה מהחומר הקיים. את ג'פרסון שיחרר מחוזה גבוה לעונה אחת ונתן לו ביטחון שהוא איתנו לעוד כמה שנים (חוזה חדש ל-4 שנים). את פארקר הוא שיחרר מהתלבטויות והשיג לו יופי של חוזה. לדאנקן הוא הבהיר שהמקום שלו השתנה, וטימי כאות לצניעות קיבל את תפקידו החדש בשמחה.

פופ גם ידע לשנות בעצמו דברים, ממאמן של סט-אופנס על חצי מגרש הוא מעודד את חניכיו לרוץ למתפרצות. סן-אנטוניו נותנת לי את התקווה שעם מבט חדש על החיים שלי, גם הדברים שנראים כאילו איבדו מערכם יקבלו משמעות חדשה.

היידה, מאנו, היידה, היידה, היידה!