גם אני יכול עכשיו לומר סוף-סוף: ראיתי את בלייק גריפין במשחק מלא. ואיזה משחק זה היה, לא סתם אחד ולא עוד אחד. הדרבי של לוס אנג'לס מצא את גריפין נתקל במחצית הראשונה הגרועה ביותר שלו זה זמן, אולי אפילו הגרועה ביותר שהיתה לו העונה. לא עקבתי עד כדי כך מתחילת העונה, אבל 2 נקודות בלבד, אחוזי קליעה ירודים במיוחד ושום דבר שדומה ליכולת הרגילה שלו חייב להשתבץ איפשהו בתחתית סולם ההופעות שלו עד עכשיו. כך או אחרת, אחרת או כך, הנה מה שראיתי מהבחור אתמול וסליחה מראש על החטא המקובל בענף הביפ דווקא, לפיו רצים לסכם עניין אחרי משחק אחד.

ריישית כל, לפחות על פי המשחק אתמול, לבחור יש בעיה נכון לעכשיו בכל מה שקשור לזריקה מחצי מרחק ומעלה. היא לא טבעית, היא לא באה טוב, היא מוזרה יחסית וניכר בזורק שאין לו ביטחון בה ושהוא לא מאמין בה במיוחד. נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שגריפין פתח את המשחק במין ג'אמפר כזה מחמישה-ששה מטרים שהיה קצר ובקושי גירד את החישוק. יהיה מוגזם וטיפשי לקשור את היכולת שלו לאורך כל המחצית הראשונה בבחירה המוטעית הזו, אבל החבוב לא אמור ולא צריך לפתוח משחקים בזריקות מהסוג הזה. בהקשר הזה אגב יש לציין את דבריו של המכובד ירון טלפז (נעים כהרגלו לאורך השידור) לפיו גריפין מושווה לא מעט בתקשורת האמריקאית לקארל מאלון, וגם למאלון לא היתה זריקה מבחוץ בשלבים הראשונים של הקריירה שלו.

יש לו, לעומת זאת, אנרגיות וכוח בלתי רגילים. הוא שועט, הוא דורס, הוא חי ומושך פנימה בכל מחיר ומחפש את הדאנק גם אם בדרך לשם עומד בן אדם. בולטת מאוד הנטייה שלו לעוף קדימה ולשחק פנימה ולא לרוחב. האיש הוא בכלל שחקן פוטבול לדעתי, תנו לו רק לרוץ למטרה ולסגור עניין. במחצית השנייה, הטובה שלו שבה קלע 16 נקודות, הוא הראה גם משחק עם הגב לסל, שימוש יעיל בזריקה עם הלוח ואפילו דרך שנראית עדיין מעט לא מלוטשת לגבור על גבוהים ממנו כמו אנדרו ביינום ופאו גאסול – סוג של הוק-שוט שנראה די נואש, אבל יכול להיכנס ולפעמים גם נכנס. צריך לעבוד על זה, יען כי גריפין מעט קצר לעומתם, 2.08 בלבד על פי הרשומות והרישומים גם יחד. בנוסף, הוא גם נראה לי כמו ריבאונדר של ניתור יותר מאשר של מיקום. שוב, על סמך משחק אחד, כן?

פיי אטנשן: לקראת הסיום, בדקות שהקליפרס השתלטו על המשחק בסדרת הנעות כדור מרהיבות וצ'אקות מוצלחות לשלוש בזו אחר זו של אריק גורדון ורנדי פוי, היה גם קטע שבו גאסול ניסה לסחוט עבירת תוקף מגריפין. בעצם, הדעות היו חלוקות: מצד אחד ככה זה נראה, ומצד שני ייתכן שגאסול פשוט לא עמד במאסה ונמרח מתחת לגריפין. זה לא רק הכוח, זו גם הגישה. גריפין משדר משהו מאוד צעיר, התחלתי ונלהב. במראה הכללי ובחיצוניות הוא נראה כמו שחקן קולג'ים עדיין, שמגיע לעיר הגדולה. פר צעיר בכרך הגדול. היתה איזו מתפרצת של שניים על אפס, או שלושה על אחד, לא זוכר כרגע, שנעצרה בשריקה מאוחרת של אחד השופטים. גריפין טס במרכז התנועה הזו והכין את עצמו לטופ 5 של ביצועי הלילה, וכמה הוא התאכזב – תוך כדי שעטה – שצריך להפסיק לרוץ עוד לפני ההתרוממות. צלם שהנציח את הרגע הזה יכול למכור צילום של מישהו שתשוקת המשחק בוערת בו בפנים בטמפרטורה של אלף מעלות או משהו.

יש גם מלים טובות על ההתנהגות של גריפין בתוך הסיטואציה שנקלע אליה. נראה היה שהלייקרס סימנו אותו במשחק אגרסיבי במיוחד ולא נתנו לו שום דבר בקלות, אבל גריפין התמודד יפה עם המשבר שלתוכו הוא נפל במחצית הראשונה. תחשבו על זה ככה: משחק ביתי מול האלופה, מוטיבציית שיא, ואז פתאום שום דבר לא הולך, חוסמים אותך, הכדור לא נכנס, הפעולות הרגילות לא עובדות. הוא יכול היה לצאת מהתבנית, להתעצבן, לספוג עבירות טכניות או סתם להיכנס למרה שחורה. במקום זה הוא המשיך לשחק, רק לעיתים חריגות הגזים בפעולות אישיות מדי נגד הזרימה הקבוצתית והשתדל להתאפק ולחכות לרגע שלו. הרגע הזה בא בתוך הקאמבק של הקליפרס, כשריצה שלו לסל נעצרה בעבירה מקדימה ומאחורה גם יחד של דרק פישר ושל קובי בראיינט. הוא קלע פעמיים מהעונשין ויצא לדרך חדשה בתוך הרבע האחרון, כשהוא מדליק איתו קבוצה שלמה. בארון דייויס התעורר, גורדון קלע, אייק דיוגו נלחם. מאותו רגע, כמעט כל דבר עבד. האיש, אם להשתמש בקלישאה, התבגר תוך כדי משחק.

נסכם? האיש הוא חבוב רציני ביותר, שחקן-שחקן שנשען כרגע על כוח, אמביציה ואתלטיות, ונראה שהוא חסר פחד, אבל עדיין בוסרי. כולם מנסים להשוות אותו לכל מה שזז ב-NBA, מקארל מאלון ועד דווייט הווארד דרך אמארה סטודמאייר, אבל אני אומר רגע – החבוב ישב שנה שלמה בחוץ בגלל פציעה. קודם כל שיהיה בריא לאורך זמן. בהתחשב בזה שבמשחק נגד הלייקרס הוא נפל פעמיים נפילות מדאיגות ומקפיצות, במיוחד עבור אנשי הקליפרס, אני לגמרי לא בטוח שהוא מנייה בטוחה ושינוע שנים ברציפות בלי בעיות. סגנון המשחק שלו כל כך אטרקטיבי ואקספלוסיבי, שהוא גם לעיתים קרובות מסוכן מדי. ממש ככה. יהיה מאוד מעניין לראות אם יוסיף לעצמו לאורך השנים ג'אמפ-שוט סביר, אם יוכל להסתובב במידה שווה של מיומנות ויעילות דרך שתי הכתפיים כשהוא משחק עם הגב לסל ואם יצליח לשפר את הכדרור שלו עם הפנים לסל. מאוד מצאו חן בעיניי יכולות המסירה שלו והעובדה שהוא מקפיד, לפחות לפעמים, להרים את הראש ולחפש שחקן פנוי. בנוסף, בתקרית עם למאר אודום לקראת הסיום, שהצטרפו אליה גם בארון דייויס ורון ארטסט וכל הארבעה הורחקו, נראה היה שגריפין, יותר מהאחרים, הקפיד להימנע מדחיפות ודיבורים מיותרים. גישה טובה, חבוב.