צי המכוניות הנשיאותי כולל בין השאר גם מאזדה ישנה מאזדה מודל 94', כזו שנוסעים בה עד שיום אחד תסרב ולא תרצה יותר. הגברת הזקנה הצטרפה לצי הנשיאותי בסמוך מאוד ללידתו של תומרינגו סטאר האלילי אי-אז לקראת סוף 2007. במתנה היא הגיעה. לקחנו, למה לא. ניידות זה דבר חשוב, ודאי עם שלושה ילדים.

זה נוסע לחוג, ההיא הולכת לחברה, הקטן פה, ההוא שם, להביא, להחזיר, להחזיר, להביא. רתמנו גם את המאזדה הישנה לעניין. ומאז ועד היום היא נוסעת בכבוד רב, אם כי משהו בטורים לאחרונה – פיייי קיבינימט – עושה בעיות. יש לקוות שעלות התיקון לא תהיה גדולה יותר מעלות הרכב כולו.

כך או אחרת, אחרת או כך, המאזדה הנשיאותית היא מקום מיוחד במינו. אין בה רדיו דיסק או צ'יינג'רים משוכללים למיניהם, אלא רדיו טייפ מהסוג הפשוט ביותר, משהו כמו 150 שקל עלותו מתישהו מזמן. ובטייפ הזה מושמעות מיטב הקלטות שהקליט הנשיא הצעיר עת שחור היה שיערו ובטרם נהנה ממעמדו העכשווי.

קלטות, קלטות, כן. קלטות מימי התקליטייה של גל"צ. ימים מפוארים ונשגבים במיוחד, בעיקר לקראת שחרור. אולי כבר כתבתי על זה כאן פעם, אבל תמיד כדאי שוב: שי ודור היו אחראי תקליטייה ואני מודה להם עד עצם היום הזה על שנתנו לי לשבת שם ולהקליט שירים, או פשוט אמרו לי: 'שמע, תכין רשימה של מה שאתה רוצה ואנחנו נקליט לך'. היה שם טייפ אחד מעפן למדי, ופטיפונים מסביב. וכל דבר שזז ולא היה סיכוי שאקנה את התקליט השלם – הקלטתי שם.

היום, מרחק-כמה-זה-יוצא, יותר מעשרים שנים בטח, אני נהנה לי במאזדה הנשיאותית משנת 94'. רוקע ברגל החופשית, מתופף על ההגה בחוצות הצירים הראשיים של רמת גן-העיר מרחוב הרא"ה ועד בן גוריון, דרך נגבה, הירדן, אלוף שדה ומה לא, ופה ושם גם פולש לגבעתיים השכנה – בדרך כלל לכצנלסון או ויצמן או דרך הגבורה.

איי איי איי, איזה מסלול מלא פיח ולא-מלבב.

אבל ברקע, קוסמים ושמימיים כל העת, אני מקשיב לצלילי ההקלטות של שי ודור ושלי, ונתקל בפנינים חבויות משנות השבעים והשמונים בעיקר. כמו הרוקנרול הקנדי המסעיר הזה נכון לאותו זמן. תנו צ'אנס לעצמכם פעם-פעמיים, ותיסחפו.

הנה זה כאן.

ואיפה הקשר לכדורסל? הפעם אין. מותר לי לפעמים, לא?