את מעט האייטמונים שהראיתי לו, לא ממש התלהב. עצבן אותי, תמיד אמר שהדוד שלי כתב יותר טוב, וזה לא נכון, עם כל הכבוד.

כדורסלע זה המקום הכי מתאים עבורי לפרסם את זה. אתה מבין, אני מניח. זה לא אתר ספורט הרי, זה אתר של בני אדם פסיכיים שחולים על היונה האליל.

"אז תודה".

ביום חמישי יצאתי מהאימון ב-9 , בטלפון המתינו לי כמה שיחות שלא נענו. זה היה ה-30 בדצמבר 2010, כמעט לפני שלושה חדשים.

מיד כמובן חזרתי אליו.

"ראית איזה קרקס עשו להם?", פתח כאילו רק לרגע השיחה התנתקה, כתמיד, "בית ספר אמיתי, יופי של משחק, פנטסטי". סבא לא התלהב מהרבה משחקים בעת האחרונה, בטח שלא מכדורסל, בטח שלא מישראלי.

"ויש להם את הילד הזה, קופץ כמו שד, ושחקן חכם, פשוט יוצא מהכלל. מאיפה הוא, מאיזה קיבוץ?" שאל אותי, הבר סמכא בעניין. התלהב הזקן, על אמת.

עוד שיחה עם סבא שלי, סבא עמוס, ראש שבט שליין.

הרבה ספורט הוא ראה בחייו. בשנים האחרונות כבר התקשה להתלהב, אבל פחות זה היה קשור אליהם ויותר אליו, הוא התעייף קצת, מה גם שאחרי שראית במו עיניך את ג'ורדן נגד בירד בזמנו, לא קל להתמודד עם זה.

עדיין פה ושם היו כמה גלים מתוקים של אהדת ילדות לביצוע מופלא של בולט, פדרר או בארסה, וגם למשל, משום מקום, תום מעיין מתיכון עמק החולה.

סבא מת בשבוע שעבר. הוא התעייף. מת במיטה שלו, צלול וחד, דיברתי איתו יום קודם, עוד קילל כרגיל, ואהב כרגיל. והלך לישון.

כולם כבר בכו עליו, כל השבט, כל הנכדים, אמא שלי, אבא שלי שסבא היה לו יותר מאשר אב והוא מצידו החזיר לו יותר מאשר כל בן, אני אוהב אותך אבא, תודה. כל עשרות ומאות תלמידיו, שכניו וחבריו. איש אהוב, נערץ, חכם, שנון, ענו, מה שאתם רוצים, כל התשובות נכונות.

כולם בכו עליו, גם סבתא שמתה כבר ארבע שנים קודם ועוד קצת, גם בנו שמת עשר שנים קודם, דוד שלי שהוכיח כי הסיגריות יפות לבריאות הסרטן. גם הם בכו עליו באשר הם, יהיו אשר יהיו, או כך נדמה לי לפחות.

ואני, אני הולך הפוך מאז, כמו בחלום. מאה פעם ביום האצבע הולכת לבד למקש 7 בנייד, הספיד-דייל של סבא, ונעצרת לה. אין למי להתקשר, סבא שלי מת, סבא שלי מת.

"אתה היית אהבת חייו, בכל שיחה, בכל דקה" אמרה לי דודה דבורה בהלוויה, כשהיא בוכה. אהבת חייו אני הייתי, ידעתי גם קודם, ואני לא מצליח לבכות עליו, על אהבת חיי, סבא שלי, האיש הכי חכם וטוב שפגשתם, תאמינו לי, ככה בדיוק הוא היה.

הנה תקראו, כתבתי את זה לפני שנתיים במקום אחר, חצי הספד מוקדם שכזה, ידעתי כבר אז, אבל כל מכתב אהבה הוא קצת הספד הרי, אז הנה:

טיול בוקר עם סבא עמוס לעיר הקרובה. הוא נוסע לבקר את אחד מחבריו שעבר להעביר את שארית ימיו בחדר צמוד-אחות, ואני נוסע לבקר את סבא שלי בדרך. ומבלי הקדמת סיפור או משל או זיכרון אגש אל העיקר.

אני אוהב את סבא שלי אהבת נפש, פשוט כך. יחיד ומיוחד הוא לי ובכלל. ואין אני מוסיף ומספר , פשוט כי הרי אתם שאינכם מכירים את סבי, לעולם לא אוכל לפרט ולהרחיב אודותיו במידה המתקרבת לצייר את אמיתותו על כל גווניה וחוכמתה וידיה ושפמיה.

ואילו אתם הממוזלים להכיר את סבי אינכם זקוקים למשל וזיכרון וסיפור, כי מכירים אתם אותו ממש, בהווייתו המלאה, וכל בדיחה או חידוד או נאצה שאצטט לא יפתיעו אתכם, וגם הרי מאליו יתגמדו אלה מול כל זיכרון אישי חולף-מקרי שיקפוץ ראשון לדעתכם, שלא לדבר על זיכרון לא חולף ולא ראשון ולא מקרי ואפילו לא אישי.

תום מעיין, ילד חמד קופץ ומתרוצץ מהגליל, מהקיבוץ, מההתיישבות כמו סבא. תשאל, בכל חור יש לו איזה תלמיד לשעבר, מכר, דודן-אחיין. מתנה קיבלת, תום, מתנה, לשורת ענקים נכנסת לרגע, בירד וג'ורדן שם, אייזיה ונדב, פדרר ונדאל, יוסיין בולט וקרויף, גם אתה קיבלת מחמאה ואהבה והערצה קטנה מסבא עמוס.

דיר באלאק אני עוקב אחריך מהיום והלאה, לך ילד, תהיה ענק, תהיה ברקוביץ', ותודה לך ילד, תודה.

גם עכשיו אני לא כל-כך בוכה עליו, למרות שקיוויתי שהכתיבה תעזור קצת אך לא עזרה, לא נורא, אולי כן, יהיה בסדר, בכל זאת, אם סבא שלי מצא בי משהו, אולי כדאי שגם אני אחפש.

היה משחק לא רע בגלבוע, ניצחנו.