בחמישי בערב, תוך ויתור יזום ומודע על משחק מספר 5 בין ריאל מדריד לוולנסיה, יצאנו להופעה של צביקה פיק בזאפה, הרצליה. חיפשנו הופעה. מוסיקה, יו נואו. לא סרט קולנוע, לא מסעדה, לא תיאטרון. לא מפגש עם חברים באיזו דירה או בית קפה.

מוסיקה. כי אין כמו מוסיקה. אפילו לא כדורסל.

כשמחפשים אירוע ספציפי בתאריך מסוים מאוד ומשהו כמו יום מראש, אין הרבה אפשרויות. פתאום התברר שצביקה פיק מופיע בהרצליה. וואה וואה ווי וואה, והרי לא היינו מעולם בהופעה שלו. לא בימי השיא שלו, לא בימי המשבר וגם לא עכשיו, שנות העדנה המחודשת פחות או יותר. והאיש כבר רואה את השישים מלמעלה, כדאי שנמהר.

זה התחיל בסימן שאלה מופתע ששלח הנשיא לרעייתו בעודו מחטט במרץ בין עמודי העיתון, מנסה לצלוח שפע מודעות פרסום של הופעות סטנד-אפ דווקא: "יש צביקה פיק בזאפה, מה את אומרת?".

לא זוכר מה היא אמרה, לא זוכר. אבל לא שללה נדמה לי, על אף שאינני.

וליתר ביטחון המשכתי לחפש. צביקה פיק? מה חדש ב-2011 שהוא לא עשה כבר ב-1982? מרגע לרגע זה התגבש. הולכים לראות אותו. הרי ליפול איתו אין סיכוי, בכל מקום בו זורקים אבן יש לחן או טקסט שהוא כתב. המון שנים של פעילות. שירים שכתב והלחין לעצמו, לאחרים. ובכלל, זאפה נחמד. היה שם כיף לפני כמה וכמה (וכמה!) חודשים עם 'איפה הילד'. יאללה, נשחזר.

התגובות מבני עם שיצא לי לשוחח אותם עד להופעה היו מעורבות. "צביקה פיק? תהיה בריא" אמר אחד וגרם לי להשתמש בטונים כמעט מתנצלים בהמשך היום, אבל אז דווקא הופתעתי: "יופי של דבר, בטוח שתיהנו", זרק מישהו ובהמשך הגיע גם "הלוואי שהייתי יכולה לבוא אתכם".

הגענו. ישבנו. הזמנו. שתינו ונשנשנו, מה שעושים כשמגיעים לזאפה, יו נואו. אהה, ועוגת הגבינה שם חזקה ביותר. לא רציתי, באמת שלא, אבל אלה מהשולחן ליד הזמינו והיה קשה לעמוד בזה ולהסתפק בפזילה לעברם. מבט מסביב. הקהל מבוגר יחסית, 35-40 ומעלה, אבל לא רק. הרבה נשים, אגב. אותן אלה שתלשו שערות לפני שלושים שנה בהופעות שלו? אולי, אבל התסרוקות שלהם שרדו את הטראומה ועכשיו הן מוקפדות.

ואז הוא עלה לבמה עם החולצה המבריקה בצבע אדום, השיער שלא ממש השתנה במשך ארבעים שנה ובכל זאת
האפיר ונעשה דליל עם הזמן. מביט לקהל, שותק, משתדל שלא לחייך בדקה הראשונה, לשמור על דיסטנס מסויים לפני שהוא מתחיל. מתרכז. משחק אותה.

"איזה דיווה הוא", שלפה לפתע רעיית הנשיא תגובה ראשונה מבלי שתדע שדבריה המדויקים כל כך יובאו לציטוט בכדורסלע-האתר ביום ראשון. אכן כי כן, חשבתי לעצמי. הגדרה מדויקת. דיווה-גבר הינו.

הניואנסים האלה, התנועות שמלוות אותו עשרות שנים, זמרות הרקע כמו תמיד, הרעדת הלסת התחתונה, יו נואו, כמו ששרו פעם. ואחר כך קטעי הקישור הארוכים יחסית, העלאת בחורות מהקהל לשיר ולרקוד איתו, חצאי הבדיחות הקטנות על גברים-נשים שבטח סיפר בווריאציה כזו או אחרת גם לפני 30 שנה. וההודאה בסופו של דבר, שהוא כלב שנובח ולא נושך. הגיל, הגיל.

בעצם, חומרים חדשים ממש אין לו. הוא נאלץ לחיות על אותם שירים מפעם, שחלק מהם קיבלו פוש מחודש עם השנים כמו "הרקדן האוטומטי" שאולי אני טועה, אבל הוא לא זכור לי כלהיט ענק בזמן שיצא. האיש גם מאפשר במה לכל אחת מזמרות הליווי שלו, כל אחת בתורה, לשיר בפני עצמה, וניגש לעמוד במקומה כשהוא נותן מקולו ברקע. וגם, נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, קצת בוחן אותן מחדש בכל פעם. גם מבחינת המראה (אוהב נשים מושבע ואדוק האיש לא נכחיש זאת) וגם מבחינת האיכות.

הערה אישית בעניין הזה: דנה אלבו, שביצעה את "לפעמים חלומות מתגשמים" (סקעת, מויאל ועדי כהן) מיוחדת מאוד ומצאה חן בעיניי יותר מהאחרות. יש לה גוון קול מיוחד, מעבר לעובדה שהזיקה שלה לאופרה ברורה גם בתוך הפופ. השיר עצמו פחות מדבר אלי.

מיכל קפלן דומיננטית ותיאטרלית, יש לה המון דברים טובים אבל איכשהו הביצוע שלה לגבריאל (עפרה חזה) עמוס במניירות של כוכבת. זכותה כמובן לקחת את השיר למקום משלה, אבל בעיניי זה פחות מצא חן. אני בטוח שאם היא היתה שרה את הקטע הזה בשלב המבחנים ב'כוכב נולד' היו מעבירים אותה הלאה, אבל מייעצים לה להיפטר מעודף המוטיבציה ולהגיש את השיר בפשטות ובצניעות, בדיוק כפי שעשתה חזה בזמנו.

שלישית היא נועם אורגד, שהגיבה לעניין וחתכה את פיק ב-"טוב, צביקה, טוב" נחוש כשהוא התחיל להלל את היותה בלונדינית. אורגד שרה את "אני לא יכולה בלעדיך" (דנה אינטרנשיונל), קטע שמטבעו סוחף את כולם. פיק סיכם את ההופעה שלה במלה אחת: "אש". בעצם, הוא לא הצליח להתאפק ואמר: "איזו בלונדינית, אש".

היה בזה משהו, אבל שוב, בסיכום, אלבו לוקחת אצלי מקום ראשון וקפלן, אם רק תמזער את הדרמטיזציה, לוקחת מקום שני.

באיזשהו שלב החום והזיעה הכריעו ופיק הוריד את החולצה האדומה, כדי להישאר עם אדידס שחורה ושרוול קצר. מתברר שיש לו עוד אחת מתחת. נו, נאה. פתאום נזכרתי שהוא שיחק ביפ בעברו באופן רשמי בליגות נמוכות. עם גובה כמו שלו יכול היה לשחק גם כדורסל והיה זוכה כאן לכבוד ויקר. בכלל, אם אני זוכר נכון, פיק הוא יליד פולין. מה שאומר שיחד עם אולארצ'יק שגם הוא נולד שם ועם אפרים שמיר שעבר מרוסיה לפולין בגיל צעיר, יש לנו פה סמול פורוורד, פאוור פורוורד וסנטר לחמישייה. צריך לבדוק אצל בורוכוב-סוקולוב-מולטי-עדות, אולי יש לו צד פולני במשפחה. במידה שכן נוכל לאייש איתו את עמדת הרכז. הסקנד גארד שמור לגיל 'והתרגיל' סלע בכל מקרה, עדות-מה-עדות. מישהו הרי צריך לעשות פה סל לפעמים, כן?

בסך הכל, נהניתי. נהנינו.

הוא שר כמעט הכל. "מעלה מעלה (מוסיקה ללב היא חודרת)", "לאה", "נאסף תשרי", אהבה בסוף הקיץ", "מרילו", "אין מדינה לאהבה" ועוד כהנה וכשמה. "שושנת פלאים" לא בוצע. גם "דמדומים" לא. ופתאום, בהדרן, פיק הגיח עם "דם חם" שכתב לשרי, קטע שהיה בזמנו חצי המנון, והחצי השני שלו היה "לעולם בעקבות השמש".

חיכיתי כל הערב ל"לא אני הוא האיש", לא נכחיש זאת, אבל "לא אני" סירב להגיע משום מה. חבל.

ואם "לא אני" לא בא, נביא אותו אנחנו. הנה הוא כאן. קלאסיקה מסוגה אי-אז בימים.

שלומות ונצורות בשלב זה.