יום ראשון, 17 באפריל. עבור רבים מדובר ודאי ביום מיוחד: משתחררים מהצבא, מתגייסים לצבא, יום הולדת, יום נישואין ואולי גם יום הגירושין, למי שרואה ביום הזה פתח ליציאה מחודשת לחירות.

אבל רבאק, איזה מין יום זה בגרסת 2011?

מין גשר לא ברור. אם אתמול היתה שבת ומחר זה ערב חג, שיהיה גם היום הזה מין יום מנוחה כזה או אחר. יום נחת, לא יום שנמרח. יום חביב, לא יום שנמתח.

בערב יבואו מכבי ת"א וג"ג הפקות ואירועים כדי לעשות לנו שמח, ואחר כך, אם נחיה, אולי נרביץ גם לפחות מחצית של הלייקרס נגד ניו אורלינס. אבל בינתיים, מה השרב הזה לנו? למה הוא בא, ומי צריך אותו בכלל?

הלך המייל והוורד גם יחד. בתמיכה הטכנית לא יודעים לסדר, או רוצים לפרמט הכל מחדש על חשבון מחיקת כל הכתובות, הקונטקטים ושאר כאלה. ייבגני, איש המחשבים הנשיאותי, משחק אותה קשה להשגה ולא עונה כבר מאתמול בערב. גם הבוקר לא. הוא צפוי להפחתת שכר, דקה אחת אחרי שיתקן את הזקוק לתיקון.

בנוסף, האיראנים פרצו לכדורסלע-האתר בשישי ובראשון. תזכורת מדויקת למקום בו אנחנו חיים ונמצאים. בשילוב הפריצה ההיא של ההאקרים הטורקים בזמנו, אין לנו אלא להקשיח עמדות וליישר גב ולזעוק לאל הטוב כי ינחית על כל אלה עשר מכות מודרניות במהרה בימינו. למשל, שאם הם באמת מוכרחים וחייבים לנטרל ולשבש להפריע, שיעשו את זה לאתרי ביפ ולא לנו.

שהרי הביפ עומד עלינו לכלותנו לא פחות מאשר האיראנים והטורקים.

יום קצר-ארוך הוא זה, ותיכף תגיע המנקה הנשיאותית, לאריסה, כמדי יום ראשון, לקרצף (שלא לומר לקרצץ). נודה לה על כך ואף נצייד אותה בשי לחג כמקובל. מיד לאחר מכן, או שמא עוד לפני, ייסגרו כל חלונות המשכן הנשיאותי שאחרת יפרוץ האבק ויכסה הכל מחדש במהירות שיא ועד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ.

אין זאת כי עלינו לבקש מחוסה פליסיאנו, על פי הצעתה של הקוראת לירן, שיזמרר לנו את השיר ההוא מלפני 40 שנה בערך על הגשם, נו. הישן הזה מפעם, שגם כיום יש מעטים כמוהו בעדינותם ובליריותם.

הנה הוא כאן, שיבוא הגשם וישטוף הכל.

שלומות ונצורות בשלב זה.