סיפור שיצא לי לקרוא: לאקי קאפיקיוני, סוכן שחקנים איטלקי מפורסם, גילה לאתר רוסי שתיאו פפאלוקאס החזיק בזמנו ארבע הצעות לחתום מיידית ב-NBA כשהטובה בהן היא זו של בוסטון סלטיקס. הוא היה אז בן 31, בעוד כשבוע הוא יהיה בן 34.

אלא שפפאלוקאס לא התעניין בבוסטון, הגדיר אותה כקבוצה שלא שווה הרבה ורצה לשחק רק במקום אחד: סן אנטוניו, בגלל האוריינטציה לסגנון משחק מאוד קבוצתי. אלא ששם שיחק ומשחק עד היום טוני פארקר בעמדת הרכז, אחד שלקח אליפויות עם הספרס ומשמש בעל בית. בקיצור, לא ממש אפשרי. קאפיקיוני ניסה לשכנע אותו לחטוף את ההצעה של הסלטיקס, אבל היווני לא רצה.

קאפיקיוני אינו מייצג עוד את פפאלוקאס. למעשה, הוא לא דיבר איתו מאז שפפאלוקאס החליט לדחות את הצעות ה-NBA ולחזור על דעת עצמו ליוון כדי לשחק באולימפיאקוס. עקרונית, זו ודאי לא סיבה עבור סוכן שחקנים להפסיק לדבר עם הלקוח שלו, שהרי בסופו של דבר חשוב שהשחקן הוא זה שייקח החלטה ויהיה שלם איתה. העניין הוא, שקאפיקיוני התרגז לאחרונה אחרי ששמע או קרא אמירה מפי פפאלוקאס, לפיה הוא "לא עשה כלום כדי לעזור" לו בזמנו.

הווווווו, כאן עלו הפיוזים האיטלקיים לראש. "מה זאת אומרת לא עשיתי כלום?" תמה קאפיקיוני שדבריו פורסמו כאמור באחד האתרים ברוסיה, "הרי הגשתי בפניו הצעה מאחת הקבוצות הטובות בעולם, ובנוסף דאגתי להצעה להארכת חוזה בצסק"א מוסקבה שהיתה אחת הקבוצות הכי טובות באירופה באותו רגע. הוא יכול היה לקחת את ההצעה של הסלטיקס וכדרך אגב גם לשבור את השיא של ארווידאס סאבוניס ולהפוך לשחקן האירופי המבוגר ביותר שמגיע לשחק ב-NBA. יכול היה גם להישאר במוסקבה".

וכאן קאפיקיוני משיב לעצמו ולכתב ואומר: "האמת היא, שהוא לא נשאר בצסק"א כי הוא השתעמם מאוד במוסקבה, וסיכם עם אולימפיאקוס מאחורי גבי, כדי להימנע מתשלום עמלת סוכן ולקחת את כל הכסף לעצמו".

הופה. איך שדברים יוצאים פתאום החוצה. ובאיזו דרך. לא נעים, לא נעים.

עשה לו ריממבר מי, עשה לו: זוכר אותי? אני כאן, ואם תלכלך עלי אני אלכלך עליך.

ואיך הגעתי לכל זה פתאום? ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, כי באמת נתקלתי בידיעה כזו באקראי וכי כנראה שהסיפור הוא – אם להאמין – אמיתי.

ועוד יותר איך הגעתי לזה פתאום?

כי בחזרה מהטניס השבועי על חשבון ג"ג הפקות נגד הפועל חולון השבוע (לא שודר בסוף, אה?) בעודי ישוב בוולבו הנשיאותית, צירצר הרדיו את אחד מלהיטי הדאנס הכי גדולים של 1997.

ריממבר מי, עשה לו קאפיקיוני.

והנה blueboy שעושים בדיוק אותו דבר עם שורה אחת של טקסט שחוזרת על עצמה לאורך כל השיר, וגגים סטייל אריאל זילבר בשיאו.

שיר מיוחד. יכול להיות הכי מעצבן בעולם, וגם הכי כיפי שיש. תלוי במוזה, בבריזה ובקריזה.

אני יודע שישבתי עם הפרטנר החצי-מפורק מהטניס (שגם חטף תבוסה-תבוסה, כן?) ולא הפסקנו לתופף ולזוז בכסאות. מצב רוח טוב.

ובמיוחד בקטעים האריאל זילברים.

היידה, די לדבר. הנה זה כאן.