דיא-מנ-טי-דיס אולה אולה אולה, אולה אולה אולה, אולה אולה אולה!

דיא-מנ-טי-דיס אולה אולה אולה, אולה אולה אולה, אולה אולה אולה!

דיא-מנ-טי-דיס אולה אולה אולה, אולה אולה אולה, אולה אולה אולה!

דיא-מנ-טי-דיס אולה אולה אולה, אולה אולה אולה, אולה אולה אולה!

שירו איתי בני העם ובנותיו (מתוך קטע וידיאו באחד האתרים היוונים, בו נראים מאות אוהדים מתגודדים סביב האוטובוס של פנתינאייקוס בשדה התעופה באתונה-הכרך לאחר שובם של גיבורי התהילה מברצלונה. מדבק, מדבק. בערך כמו שדיא-מנ-טי-דיס אולה, אולה אולה מדביק את פנתינאייקוס).

יופי של שחקן, לא נכחיש זאת. שולט בקבוצה ביד רמה ובזרוע נטויה ובשלל ביטויים וקלישאות מהסוג הזה. עושה את זה בחן, עושה את זה בחוכמה, עושה את זה בלי מאמץ יוצא דופן או נראה לעין. אני חושב שמאז בודירוגה בשיאו לא היה שחקן אירופי שההשפעה שלו גדולה כל כך על המשחק, וזה כולל את תיאו פפאלוקאס ואת שאראס בימיהם הגדולים ביותר. פפאלוקאס עשה את מה שעשה בעיקר כשחקן מחליף ונתפרה לו נישה של האחד שעולה מהספסל ומייצר מומנטום הרסני ליריבה. שאראס עשה את זה ברוב הדר ופאר, אבל כמעט אך ורק רק בצד אחד של המגרש. דיאמנטידיס מופיע מהרגע הראשון ועד האחרון וזה הוא עדיף על פפאלוקאס. הוא עושה את זה, במיוחד העונה, הגנתית והתקפית כאחד ובזה הוא עולה על שאראס. הוא בשליטה מלאה רוב הזמן, מחלק כוחות וכדורים, לא צריך מומנטום אלא בונה ותופר ואורג בסבלנות את השליטה שלו עד שנוצרת תמונה מלאה. קצת כמו עכביש שבונה את רשת הקורים שלו, אפילו שהכינוי שלו הוא "התמנון".

אני חושב שעליתי על משהו משונה: יש לו תנועות הפוכות לפעמים, או מנוגדות להיגיון. אנחנו מכירים את זה כאן מהסגנון הפרטי של מאירק'ה טפ-הירו, הגיבור הקשוח. לפעמים הוא מתחיל תנועה בהתקפה העומדת,
סוג של צעד וחצי לא ברור ולא מחובר לכלום, שמטרתו בסך הכל לשחרר כדור ולהעביר אותו הלאה תחת הלחץ. במצבים האלה הוא מסתובב באוויר וקופץ על הרגל המנוגדת לתנועה. קצת קשה להסביר את זה בטקסטל'ה, אבל נסו לדמיין. אגב, זה לא הדבר היחיד שהוא עושה הפוך: לפעמים הוא גם מצליח לדחוף עוד צעד על שטח קטן שאחרים לא עושים, כשהוא עובר שחקן או מנסה להגיע לליי-אפ. דברים שצריך לראות בעיניים. אלה דברים שאופייניים למעט מאוד שחקנים ורובם מובילי כדור. גם ראדנקו דובראש היה כזה. נראה קצת כמו סרבול מגושם, אבל אולי זו בכלל חלק מגאונות על המגרש? אולי.

מהו בעצם, דיאמנטידיס? סקורר הוא לא. אתלט גדול הוא לא. גדול המכדררים? ראיתי גדולים ממנו בחיי. ובכל זאת, קשה מאוד לשמור עליו. אחרי שאיבד רק כדור אחד נגד ההגנה של סיינה – אחת הטובות ביורוליג בדרך כלל – הייתי מופתע מאוד לגלות שנרשמו לו שני איבודים נגד מכבי ת"א כבר בתוך הרבע הראשון. תמנון אנושי. העניין הוא שיש לו הרבה דרכים לנהל משחק ולהגן על הכדור תוך כדי, וכל זה כשהסגנון שלו רחוק מלהיות פאסיבי. תמצאו אותו עושה פוסט-אפ, עולה לשלשה כשהוא מיושר לסל בדרך כלל והרגליים מסודרות מראש, משתמש בקרוס-אובר, יודע מתי להאיץ ומתי להאט ומאוד לא אנוכי. ומעל לכל, משתדל לעשות את הדברים בפשטות.

נתקשה להכחיש זאת: דיאמנטידיס הרשים מאוד בגמר היורוליג נגד מכבי ת"א. לקראת הסיום היו שתי התקפות חשובות ורצופות, אחת של מכבי ת"א ואחת של פנתינאייקוס. בעוד "סרינה" פארגו ניסה לעשות משהו ולא יצא מזה כלום, דיאמנטידיס הניח את כובד משקלו וטביעות ידיו על מהלך שעבד בדיוק כמתוכנן. זה היה רגע שבלט במיוחד, הבדל בין המוכשר הצעיר ללידר המנוסה. כל רגע של היווני על המגרש גורם לך לכבד ולהעריך אותו: גם בדקות שהוא לוקח על עצמו את הניהול, גם כשהוא חודר ומוציא אסיסטים מדויקים לרומיין סאטו וגם כשהוא לוקח עמדת משקיף ומאפשר לדרו ניקולאס לסדר לעצמו את מצב הקליעה כמעט לבד. וכמובן, גם כשהוא חוגג עוד זכייה ב-MVP ועוד תואר אירופי קבוצתי. מגיע לו. הוא קונצנזוס.

טיפוסים כמו אוברדוביץ' ואיך שהוא נראה ומתנהג במהלך משחקים אין הרבה, אבל בואו נדבר גם על זה: בכל הזדמנות, ממש בכל הזדמנות, הוא משבח את דיאמנטידיס בתכיפות שאינה זכורה לי ממאמן מצליח כמותו. כמה מאמנים אתם מכירים שאומרים לפני משחקים חשובים: "אני לא דואג, יש לי אותו" כשהוא מצביע לעבר דיאמנטידיס. שלא לדבר על כל אותן פעמים שבהם פרגן והחמיא לרכז שלו אחרי הצלחות ואחרי ניצחונות. מאוד מכובד בעיניי. בתוך הדברים ישנו גם לחץ פסיכולוגי מתון של הענקת אחריות וסמכויות ובתוך כך המון עומס ולחץ נפשיים, אבל דיאמנטידיס עושה רושם שהוא מתמודד עם הדברים מצוין.

ישנן, כמובן, כמו בהרבה מקרים של כוכבים אירופיים גדולים, שאלות ותהיות לגבי אפשרות המעבר שלו ל-NBA. הוא בן 31 (חגג יום הולדת ביום של חצי הגמר נגד סיינה) ונראה שלא יגיע לשם. אפשר לדון ולדוש בלי סוף בשאלה האם הסגנון שלו מתאים ל-NBA או לא, אבל אני מסרב להאמין ששחקן ברמה כזו לא יכול להתאים לאף אחת מקבוצות הליגה שם. בטוח שיש מאמן שיכול להפיק ממנו, על סמך הנתונים הפיזיים והאישיותיים, את המרב למען קבוצה מנצחת, אבל כנראה שלא זה העניין: דיאמנטידיס הוא גם אליל, גם עשיר, גם מבסוט, גם אלוף, גם בתוך עמו יושב וגם מהווה סמל בקבוצה שלו ובנבחרת הלאומית. אם אין בו דרייב ואין בעירה פנימית ברמות היסטריות, אין סיבה ללכת. לא חייבים לנוע הלאה רק בשביל לנוע הלאה. אין פה אפילו משמעות היסטורית יוצאת דופן: יוונים כבר היו ב-NBA, גם רכזים אירופיים. זה לא שהוא עומד להיות שם משהו "שטרם קרה", כמאמר תיסלם ב"לראות אותה היום" המופתי למדי מאי-אז בימים.

דיפנס, זה עיקר הסיפור במקרה שלו. הזרועות ארוכות מאוד. אומרים שמוטת הידיים שלו היא 2.12 מ'. מדדתי בהזדמנות זו את הווינגספאן הנשיאותי בעזרת נגה סלע חסרת התקדים ויצא משהו כמו 2.00-1.99 מטר ובואו לא נשכח שנשיא הסיפרה גבוה מדיאמנטידיס בשבעה סנטימטרים, כן?). נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהדוגמה הזו ממחישה משהו. הזרועות שלו יכולות לכסות לא רק שחקן אלא שטח גדול, וטיימינג נהדר. זכור במיוחד המקרה שלו בסדרת הפלייאוף נגד אולימפיאקוס בתקופה בה החליף רבי פנחס הגרשוני צהוב באדום. אלכס אקר חטף כדור באמ-אמא של המאני טיים והלך למה שאמורה להיות הטבעה חופשית, כשדיאמנטידיס, שהיה רחוק מאחור הצליח להגיע – לא ברור איך – ולחסום אותו ברגע האחרון. הוא התחיל את התנועה יותר רחוק ויותר מאוחר, והתעופף למעלה. איזה אליל רב חסד, יאאא אולוהייים! האם האל הטוב בכבודו ובעצמו הוא שנשא אותו על כפיו? אם כן, כפיים לבורא עולם.

יש לבדוק פעם (לא שאני מתכוון לעשות את זה עכשיו) האם יש קשר בין מידת המעורבות של דיאמנטידיס בהתקפה לבין מספר איבודי הכדור. כלומר, האם כאשר הוא יותר מעורב ומשקיע אנרגיות יוצאות דופן בהוצאה לפועל שאינה כרוכה רק באסיסטים או הובלת כדור, אלא ממש לקלוע בעקביות, קשה לו יותר לשמור על הכדור בהתקפה. הנושא הזה עולה בעקבות הסדרה נגד ברצלונה ברבע הגמר בה קלע 18 נקודות בממוצע למשחק ואיבד 4.5 כדורים בממוצע, לעומת כל שאר המשחקים בהם הממוצעים שלו היו 11.5 נקודות ו-2.7 איבודים. דקות המשחק, אגב, הן כמעט תמיד זהות, פחות או יותר. וכאמור, יום יבוא ונבדוק זאת לעומק. או שלא. כך או אחרת, אחרת או כך, הוא סיים עונה ראשונה ביורוליג עם ממוצע נקודות דו-ספרתי לאורך עונה שלמה (12.5) אחרי שש עונות בה נע בדיוק סרגלי ממש בתוך טווח מצומצם מאוד של נקודה: בין 8.5 ל-9.4 נקודות במשחק. הוא קפץ גם באסיסטים מ-3.3 לאורך 124 משחקי יורוליג בקריירה ל-6.2 בעונה הזו, וממוצע של 9 בשני משחקי הפיינל פור. שוב נקרא בגרון ניחר: יאאא אולוהייים!

סתם ככה הוא קלע פתאום 12.5 נקודות בעונה? לגמרי לא. אחרי שואסילי ספאנוליס עזב ושאראס שוחרר אוברדוביץ' לא הביא אף אחד אחר. זו היתה אמורה להיות העונה של ניק קלאטיס ומילנקו טפיץ' לצד דיאמנטידיס, אבל אף אחד אחר לא הובא מבחוץ. סימן ברור לתמנון להרים את היכולות שלו וזה בדיוק מה שקרה. קלאטיס לקח את הצ'אנס שקיבל, טפיץ' לא ממש, אבל דיאמנטידיס היה שם בכל מקרה כדי לשמש כמבוגר האחראי. איזה אליל רב חסד.

השלמנו ד-י-א-מ-נ-ט-י-ד-י-ס, אבל אני עדיין חש שיש כאן משהו לא שלם.
הנה, ידעתי. זה ישלים את התמונה והאווירה הכללית בלי להתעכב על התמנון אפילו פעם אחת. לא לשכוח רמקולים.