שלום לכולם,

לכבוד הוא לי להשתתף בחגיגות יום הולדת 5 לאתר החביב כדורסלע. נצא לדרך.

מאירק'ה מעיד: הרו"ח מספר אחד, אפילו שהפסיד אתמול משחק שהיה לו ביד

היי דן,

ראשית, אתה בהחלט אחד המאמנים המוערכים והאינטליגנטיים בליגה בעיניי, ולא מאוד מפתיע וכן משמח שאתה גם עוקב אחר הנעשה באתר איכותי ומהנה כמו כדורסלע.

לעצם העניין: רציתי לדעת איפה אפשר למצוא אותך בויכוח שקיים סביב סוגיית החוק הרוסי ומספר הזרים המותרים בכל קבוצה, ומהי העמדה שלך בעניין? האם הדעה שלך השתנתה או התמתנה מאז שהתחלת לעסוק גם בענייני הנבחרת?

רוב הזמן החזקת בבני השרון 5 זרים ברוטציה. האם 'קידום השחקן הישראלי' זה משהו שעומד לנגד עיניך בבניית הקבוצה (האם זה אחד מהשיקולים של המאמנים בכלל בליגה שלנו בבניית הקבוצה שלהם)?

תודה והמון הצלחה !

שי

שמעתי שהרו"ח מגיע להתארח וחשבתי בהזדמנות זו להודות לו שוב. אם הוא לא היה מביא אותי להפועל ירושלים, לא הייתי מרוויח את כל המיליונים האלה במכבי ת"א, צסק"א וברצלונה

ראשית, תודה על המחמאה! בדרך כלל כשרוצים להעביר ביקורת כלשהי אנשים משתמשים ב"שיטת הסנדביץ'". כלומר – מתחילים באיזו שהיא מחמאה (לעורר את ההקשבה), מסיימים במחמאה (לעדן את המסר ולמנוע התנגדות), ובאמצע הסנדביץ' מופיע העיקר – כלומר הנקניקייה.

לדוגמה: אתה בן אדם ממש טוב, אין לך מושג, אבל אתה מאד מסודר! כשמישהו מתחיל במחמאה, אני תמיד מחכה לנקניקיה שבאמצע! ואצלך אפילו אין נקניקיה, אז נתקדם לשאלה, כן?

אני מאז ומעולם חשבתי ואני עדיין חושב שהחוק שנקרא החוק הרוסי הוא הפתרון הטוב ביותר לליגה שלנו. צריך להבין שבליגה הישראלית משחקות קבוצות כמו מכבי תל אביב, הפועל ירושלים, ועוד קבוצות שרוצות (וכולם צריכים לעודד) לשחק במסגרות אירופאיות ברמות הגבוהות ביותר. כורח המציאות אומר, שאין הרבה קבוצות אירופאיות כמו פנתינאייקוס שיכולות להיות עם 5 יוונים על המגרש בפיינל 4, וקבוצות רבות רוצות את החופש להחתים מספר גדול של זרים. גם בברצלונה משחקים בזילה, לאקוביץ', פרוביץ', נדונג, מוריס, לורבק, אנדרסון ופיט מייקל (ספרת?!).

התופעה הזו היא תוצאה של שינויים גלובליים שעבר העולם במהלך שנות התשעים, ואין להם קשר רק לכדורסל. אז איך מאפשרים לקבוצה לבנות איזה קבוצה שהיא רוצה ובד בבד לשמר את הזהות המקומית? הפתרון ההולם ביותר הוא החוק הרוסי.

הרי אין ויכוח אצל אף אחד שלליגה המקומית יש אינטרס להבטיח לשחקנים המקומיים אי אילו דקות משחק, לא? 80 דקות זה מספר מכובד מחד, ולא גדול מדי מאידך. מתמטית, 4 זרים יוצא אותו דבר (4 זרים שמשחקים 30 דקות משאירים 80 דקות לישראלים).

דן שלום, רק רצינו להגיד שאנחנו עדיין זוכרים איך לקחת לנו את גביע המדינה ב-2007, יא מיסניק

דן

שלום,

בכובעך כמנהל קורס מאמנים בוינגייט, רציתי לשאול לדעתך.

נדמה לי שאנחנו מטפלים בכל נושא הכשרת המאמנים בצורה הפוכה. דיברתי עם חבר לאחרונה והסכמנו ש"קורס מאמנים", החשוב ביותר בהיררכיה, כזה שנושא על גבו יותר חומר, יותר שעות, יותר כדורסל, צריך להיות הקורס שמועבר לאלה שחפצה נפשם לאמן קט-סל, ילדים, נערים.

"קורס המדריכים" לעומת זאת, זה שמערב פחות ידע, פחות שעות (ולראייה, עשיתי אותו בשלושה שבועות אינטנסיביים בקיץ), פחות חומר, צריך להיות הקורס לאלה שרק רוצים לאמן איזה קבוצת חובבנים, או מהצד השני, כאלה שכבר יודעים מספיק כדורסל (עשו קורס מאמנים הרי) ונבחרו לאמן קבוצת נוער או בוגרים.

בכל מקום אומרים שחסר כוח אדם איכותי לגילאים הצעירים, אז רוכשים הרגלי עבודה וטכניקה שתשמש בהמשך. הנה פתרון אפשרי: להכריע שיותר חשוב ויותר קשה וזו עבודה גדולה יותר ומבורכת יותר לאמן צעירים. וגם לתגמל בהתאם, למרות שזה כבר לא תחת הכובע שלך.

מה דעתך? תודה על תשומת הלב.

אהלן דן, זוכר אותי? זה אני, מאתמול

היי גלעד,

אמרת דברים חכמים מאד. תן לי לתת לך את הפרספקטיבה שלי בעניין.

אני הובאתי לבית ספר למאמנים במכון וינגייט על ידי מנהל בית הספר לפני כשנה וחצי.

נכנסתי לעניין אך ורק מאהבת העניין ומשום שידעתי שקורסי ההכשרה בכדורסל מתנהלים בארץ ברמה מאד ירודה. בקורסי מאמנים ומדריכים אפשר לתת השכלה טובה ורצינית (יש מסגרת זמן מכובדת), ובמקום זה היו קורסים שכל יום היו מדברים על המץ' אפ זון של מכבי מיום חמישי, או על משחק המעבר של ירושלים מיום ראשון.

סטודנטים בקורסי מדריכים ומאמנים כאחד (כולם בשבילי מאמנים – הרי לילד לא משנה איזו תעודה יש לך) צריכים לקבל הכשרה מפורטת בראש ובראשונה בנושא יסודות המשחק. כך בנויות תכניות הלימודים החדשות אצלנו. בקורס מאמנים יש גם פרק מעט יותר מתקדם, העוסק בתכנים קבוצתיים.

לאחרונה שיתפו אותי ממשרד החינוך בכתיבת תכניות לימודים רשמיות לכל קורסי המדריכים והמאמנים בארץ, והתוכניות שלנו הפכו לשמחתי לתוכניות של כולם.

נוסף על זה, יש כוונה לשנות מעט את מבנה ההכשרה בארץ, בעיקר לאור מה שאתה ציינת – שהקורס העיקרי בכדורסל הוא קורס המדריכים! זו אמירה נכונה מאד. הלקוח העיקרי של הקורסים, בזמן שהוא צריך את הקורסים יותר מכל – הוא זה שמתחיל את הדרך והולך ללמד את יסודות המשחק.

היי קואוץ', היתה לנו עונה גרועה בקאזרטה. אולי אתה לוקח אותי שוב אליך בעונה הבאה? שלך, טימי "המעלית" באוורס

שלום,

ראשית, לכבוד הוא לי לכתוב לך. בתור אוהד הפועל ירושלים לא נשכח שהבאת אותנו הכי קרוב שיש לאליפות.

יש לי שתי שאלות:

1. מה יהיה עם הנוער הישראלי? פחות מטרידה אותי הירידה לדרג ב' כמעט בכל נבחרות הנוער, אלא מיעוט השחקנים הרלוונטיים בליגה שנולדו אחרי 1988. שנתונים קודמים הוציאו את גל מקל ועומרי כספי, יוגב אוחיון ואלישי כדיר ואפשר להמשיך אחורה אל ליאור אליהו, יותם הלפרין ורביב לימונד.

הארבעה הללו הם כיום שחקני נבחרת, אבל מה קורה אחריהם? שון דניאל ואנטון שוטבין היו ההבטחה של שנתון 1989. עמית שמחון רואה דקות בנתניה. אם נעבור לשנתון 1990 השם המרכזי בליגה הוא בן רייס שלך. חוץ ממנו (ונסטרנקו החביב מראשל"צ) אין שחקנים שמשפיעים בצורה קבועה על משחקים.

סילבן לנדסברג הוא כדורסלן יוצא מהכלל, אבל לא גדל בארץ כך שהוא לא רלוונטי לשאלה. אני ממש מקווה שכל הנתונים שהבאתי נכונים, וגם אם לא אין ספק שיש סוג של מדבר מבחינת השחקנים בשנים האחרונות (גם טישמן ובוכמן משנתון 1991, שהיו הבטחות גדולות, משחקים בליגה השנייה והם בני 20).

נראה לך מקרי שיש חוסר כזה בשחקנים, או שזה מצביע על משהו יותר מהותי? האם יש במה שעושים איגוד הכדורסל והאגודות די, על-מנת לתת את הכר הפורה ביותר להתפתחות? מה המקום של מאמני ליגת העל בחוסר ההתקדמות של הצעירים?

2. אתה עובד עם אלדד אקוניס, שיש שמכנים אותו 'הג'נרל מנג'ר היחיד בליגה'. איך עובדת חלוקת העבודה? האם אתה מרגיש שיש לך שליטה מוחלטת בבניית הסגל או שבחלק מהמקרים אתה נאלץ להחתים שחקן שפחות מתאים לך בגלל אקוניס (שאגב, עושה עבודה נפלאה בתחום הסקאוט)?

אלישע

הי אלישע,

יש בהחלט בעיה בהתפתחות כדורסלנים בשנים האחרונות, ומי שלא רואה אותה מתעלם.

אני נוטה לחשוב שזה קשור לשינויים חברתיים ותרבותיים שהתחוללו במדינה בעשרים השנים האחרונות. אני חושב שצריך להסתכל על הדברים בפריזמה יותר רחבה.

יוצא לי לחשוב על בני נוער של היום לעומתי. כשאני הייתי בגילם היה ערוץ טלוויזיה אחד. כשפתחנו אותו ולא היה מה לראות לקחנו כדור ויצאנו החוצה. לא היתה אופציה אחרת. לא היה אינטרנט.

היום ילד יכול לחזור הביתה, ויהיו לו כל כך הרבה אופציות שיכול להיות שהוא לא יקום מהכורסה עד הערב. חוץ מזה – הכל זמין. הכל מיידי. כאן ועכשיו. כשאני הייתי ילד, ולמישהו היה שיר חדש מהרדיו על קלטת – כל החברים היו הולכים אליו הביתה לשמוע את השיר. היום הכל און ליין ובטח ילדים גדלים על איזה מסר חבוי שגם הצלחה היא אינסטנט.

האמת קואוץ', גם אצלי די לא משהו בתקופה האחרונה. תחזיר אותי עם טימי, פליז! שלך, מריו "ביג תחת" אוסטין (רזיתי קצת)

המציאות הזאת היא הרבה יותר מאתגרת להורים, לבני הנוער, וגם למאמנים. חלפו הימים שאפשר לגדול עם 3 אימונים בשבוע. וחלפו הימים ששחקנים היו גדלים בפארקים. היום מסגרות האימון צריכות להיות הרבה יותר יסודיות, ולתת מענה ותכנים מא' ועד ת'.

איגוד הכדורסל ומכון וינגייט פתחו לפני שנתיים את האקדמיה. יש בכל פיתרון גם מינוסים, כמובן, אבל הרעיון הוא נכון. שחקנים צריכים להיות מטופלים היום כמו במעבדה. לך ותראה את הכתבה שנעשתה בחדשות ערוץ 2 על האקדמיה של ברצלונה. מדהים ומרתק. בזכות מה שהם הבינו לפני 20 שנה – שאת השחקן מגדלים כמו במעבדה בעידן שלנו – הם קוצרים היום.

דבר יו"ר הדירקטוריון: בעניין אקוניס הנה שאלה של משה, קורא נאמן נוסף: האם יותר נוח או יותר קשה לעבוד עם אלדד אקוניס, שנחשב למנהל אקטיבי שמבין כדורסל? ואם אפשר, לתת דוגמה.

קואוץ', בזמן הזה אני כבר בטח על המטוס בדרך להשלמת הכנסה בליגת חרטאבונה בפורטו ריקו או משהו. היה נחמד, ביי

היי משה,

עבדתי עד היום בכמה מערכות ובכמה צורות עבודה, ואני אומר בוודאות – פונקציה כמו של אלדד הינה הכרחית ועוזרת מאד למאמן.

בלי להיכנס יותר מדי לפרטים, בוא נסתכל על התמונה בגדול. מאמנים, וזו המציאות, באים והולכים. המועדון נשאר. ולמועדון צריכה להיות דרך. יש עוד דמויות בכדורסל הישראלי שעושות את זה. כמו בכל דבר, בישראל אין מושלם. אפשר להעביר ביקורת, ואפשר לתקן ולשפר, אבל אי אפשר לומר שזה לא חשוב ולא עוזר.

חשוב כמובן שכל אחד יתעסק בתחום שלו, ושיהיו גבולות ברורים וחופש למאמן – אבל זה ברור, ואישי, ובאחריות כל אדם שעובד בכל מערכת.

עוד ברנש שעושה עבודה יפה הוא עמית גל. אנשים יכולים להשתעשע ממנו בגלל האופי הקיבוצניקי אבל הוא מופיע לכל אירוע כדורסל, מכיר כל שחקן ישראלי צעיר, וגם עשה כבר דבר או שניים בעניין זרים.

אלדד לאורך שנים מנהל מערכת שמתנהלת היטב. כמאמן, אני לא צריך להתעסק בהרבה דברים שמאמנים צריכים. יש לו רעיונות בשבילי לעיתים קרובות. כשהגעתי למערכת הוא היה יכול לעזור לי מקרוב על בסיס היכרות עם כל השחקנים והאנשים במערכת (תחשוב על צוות מקצועי שמגיע למועדון וצריך ללמוד ולהכיר את כולם מההתחלה – מה "שכר לימוד" שמשלמים על הזמן הזה?).

את ה-"א-רייט" לא אני לימדתי אותו, זה דייויד אשם

היי,

גם אני ראיתי את הפאנל המדובר בטלוויזיה לפני הפיינל פור ושמתי לב לעקיצות ובוודאי ל"לסגור את הסטטל'ה" שהפנית לעבר ערן. תהיתי לעצמי אם אכן אתה פוקד את האתר ומרגע שאמרת את זה חשבתי כל פעם שדיברתם ביניכם, האם אתה גם מודע לכינוי שלך פה באתר (רו"ח ד. שמיר) ולדאחקות שמריצים עליך (א-רייט בפסקי הזמן).

עידו

עידו,

בוא נרחיב את השאלה שלך.

קודם כל, לכבוד הוא לי להיות רו"ח ד. שמיר, א-רייט? לא מפריע לי כהוא זה – נהפוך הוא. זה הומור בריא וחיובי. אבל בפריזמה יותר רחבה – כשהתחלתי לאמן את ירושלים ועברנו כמה חודשים קשים, קופמן נהג לגזור אותי לגזרים והדביק לי בזלזול את הכינוי לפטופ. גם את זה לקחתי טוב והיום זה כבר הפך אצלו לכינוי עם קונוטאציות חיוביות. למאמן כדורסל אסור להתרגש מדברים כאלה, גם כשמטרתם לפגוע. בטח ובטח כשזה נעשה בחיוך ובכיף כמו באתר החביב כדורסלע.

יותר מזה – למאמן כדורסל אסור להיעלב. שמעת?! זה לא עניין של מה בכך. אסור לו להיעלב ולהיות פגיע. כמובן שאין בדברים האלה הגנה הרמטית. ויכול להיות שאתה קצת נפגע, אבל אסור לך להראות את זה גם אם זה קורה. בטח לא מדברים די שטחיים כאלה. אני מדבר על דברים יותר קיצוניים. מתקפות, אנשים שמסמנים אותך ועושים נגדך קמפיינים. דברים כאלה.

למאמן יש הרבה התמודדויות בחיים, ואם הוא יבזבז אנרגיה על להיפגע ולהתגונן מכל דבר כזה – הוא ישלם על זה בהתמודדויות האמיתיות והחשובות שלו.

תגיד, נראה לך הגיוני שבכל המהדורה הזאת לא מצאת מקום להזכיר אותי אפילו פעם אחת? מורה, חבר, מנטור, משהו? בחו"כ!

שלום,

מספר שאלות לרו"ח שמיר,

1. כידוע, הוצמדו לך כינויים הקשורים לעולם העובדה: רו"ח ד. שמיר ומאמן הלפ-טופ הרומזים על עיסוקים שאולי היו מתאימים לך לולא הפכת למאמן כדורסל. שאלתי היא, במקרה שלא היית הופך למאמן כדורסל, איזו קריירה אחרת היית בוחר?

2. עבדת בעבר ואתה עובד בהווה עם מיטב המאמנים בארץ. האם תוכל לציין דבר אחד שלמדת מכל אחד ואחד מהם?

3. מהו הפרמטר המשמעותי ביותר עליו יש למאמן כדורסל השפעה וכיצד הוא יכול להשפיע עליו?

תודה,

אסף

אסף,

יש תחומים בחיים שלא מגיעים אליהם סתם. אני בא ממשפחה שלא היה בה ספורט. חלקים רבים ממנה חרדים. אבל מצד שני – אבא שלי במקור מליטא, ואימא שלי מיוגוסלביה, אז אולי בכל זאת זה גנטי.

בכל מקרה, לספורט לא הגעתי דרך הבית. כשהייתי בכיתה ב' לקח אותי חבר שלי מהכיתה (חי דוידי, המאמן של הוד השרון) למגרש. הוא היה שחקן. בערך מכיתה ג' כבר הגדרתי את עצמי כ"שחקן כדורסל".

בכיתה ט' כבר הייתי נגר. לקח אותי המאמן שלי אז, גיל שי שמו, ואמר לי לבוא להיות עוזר מאמן שלו. בהתחלה נפגעתי מאד אבל כעבור שנה כבר אימנתי קבוצות די רציניות בהפועל ירושלים. לפני הצבא כבר אימנתי קבוצות נערים וילדים טובות בירושלים.

בתיכון הייתי הולך עם ספר כדורסל ביד, ומשם כבר הגדרתי את עצמי כמאמן. כשהתגייסתי, ולא אימנתי בזמן הצבא, ראיתי את זה כ"פגרה" בין העונות.

אני מספר לך את ה"חיים שכאלה" הזה כדי שתבין את הראש. אף פעם (מכיתה ב') לא עשיתי שום דבר אחר. אף פעם לא חשבתי לעשות שום דבר אחר. אני לא מכיר את ההתלבטות הזאת – באיזו דרך לבחור ובמה לעסוק. אני יודע שאצל רוב האוכלוסייה זה לא ככה. הולכים לצבא, נוסעים לטיול, חושבים מה לעשות וכו'. אני אף פעם לא חשבתי על לנסוע לחו"ל לטיול – כי זה לא הסתדר לי עם פתיחת האימונים.

אהלן, באתי כדי להזכיר לך פתגם ישן: צרת רבים חצי נחמה. נכון שכבר יותר טוב עכשיו?

שלום דן וברוך הבא בצל קורת הנשיאות,

בזמן האחרון מתרוצצות שמועות על שביתת ליגת מנש וכל מיני שחקנים מתכננים להם פנסיון באירופה (קובי דיבר על איטליה, גאסולינה הזכירה את ברצלונה וכספי-שלנו כבר הצהיר שיסכים לוותר על סכום נכבד של כסף, בכדי להחליק כיפים עם סחור-סחור-סחורצאניטיס בנוקיה-ההיכל). אם אכן תהיה הקיץ שביתה ובהנחה ששחקני המנש עומדים מחוץ למשרדיו של אלדד אקוניס בתור כדי לשחק עבורך (מה שברור ומקובל, כמובן), את מי מביניהם היית בוחר: האם לברון השנוא אך האימתני, קובי המפוקפק או דווקא שחקן אחר - או דווקא איזה אנתוני פארקר כזה?

שלומות ונצורות,

בועז

היי בועז,

אני מבין שהשאלה היא את מי אני מעדיף באופן כללי – לברון או קובי.

נתחיל מזה שאני לא אגיד לא לאף אחד מהם, כן?!

קובי הוא מכונת עבודה ותחרותיות מזן נדיר למדי. אני מכיר שחקנים שמתאמנים איתו. בקיץ, הוא נוסע ללאס וגאס כמו הרבה שחקני מנש (שולט בטרמינולוגיה) להתאמן במתקן אימונים פרטי. הרבה שחקנים עושים את זה – מבלים בלילות, עושים איזה אימון נחמד פעם ביום, וחיים את החיים. קובי – לא. הוא קם ב- 6:30. ב- 8:00 הוא עושה אימון אישי. אחר-כך הוא נכנס לחדר כוח. כשכולם מתחילים להתעורר, הוא גומר סשן שני שלו. וכך הלאה. וזה מפי שחקנים שמתאמנים שם.

ממליץ לך לראות את הסרט של ספייק לי "Kobe Doin Work". אומרים שהוא לא 100% אותנטי, אבל תהיה בטוח שהוא גם לא 100% בלוף.

לברון – Freak of nature. יש לי כמה דוחות סקאוט של חברים בליגה והכי מצחיק זה לראות את הדו"ח סקאוט על לברון. הולך ימינה, וגם שמאלה, וגם קולע מבחוץ, וגם קליעה אפקטיבית מכדרור, וגם שחקן PNR. מה עושים?!

אבל את האמת, אני לא מתחבר ממש אל שניהם. את הבן שלי אני מלמד על מאנו. על ריי אלן. כאלה. אני אוהב איך שמאנו ניצח במו ידיו 3 משחקים רצוף בתחילת העונה (אחד מהם עם סחיטת עבירת תוקף מכרמלו אנתוני) והוא לא עושה הצגות. רק "יש" קטן. אני אוהב את הקלאסה של ריי אלן. אליהם אני מתחבר יותר.

דן,

מיהם שלושה הזרים ושלושה הישראלים הטובים ביותר שאימנת?

נצר

קל. פארקר, יאסיקביצ'יוס, וויצ'יץ'. וויצ'יץ' אומר שזאת קללה. כל מי שהיה שם לעולם לא ישחזר את התקופה. את הדברים שקרו על המגרש, ואת החיבור שהיה מחוץ למגרש.

היי, תודה על המחמאה. הבאתי איתי לצילום
חבר, שיהיה לך נחמד להיזכר

היי דן,

בתור מאמן כדורסל מעניין אותי לשאול אותך כמה זמן ואנרגיה אתה משקיע, אם בכלל, ביחסים הבינאישיים שלך עם השחקנים? כלומר שיחות אישיות, בעיות חברתיות בתוך הקבוצה, אולי אפילו בעיות אישיות של השחקנים. האם זה משהו שאתה שם עליו דגש, או שיותר אכפת לך אם השחקן נותן את התפוקה על המגרש וזהו?

נעם

היי נעם,

אוקיי, יש זמן שאני יושב עם עצמי ורואה וידאו או קורא סטטיסטיקה או מתכנן דברים – אז אני לבד. אבל כל יתר הזמן אני עובד עם אנשים. לאמן כדורסל זה לעבוד עם אנשים. התפוקה על המגרש היא לא דף סטטיסטיקה. היא תוצר סופי של הרבה דברים שקדמו לכך.

אבל מה, אני בן אדם שלא הולך באופן אוטומטי אחרי הקלישאות המקובלות.

מאמן כדורסל צריך להיות אומן בהעברת מסרים. ה"מסר" הוא אחד הכלים העיקרים שלו. רק מה, "מסר" זה דבר מאד חמקמק. לרוב הוא מתחבא בדברים אחרים.

אני אתן לך דוגמה. היה לי שחקן ש"לא פגע". לא מצליח לעשות סל! לקחתי אותו לשיחה. אמרתי לו "תירגע". אמרתי לו "הכל בסדר". אמרתי לו "אני סומך עליך". אמרתי "לא שכחת לקלוע".

נשמע טוב, לא?

מה קרה? נלחץ עוד יותר. למה? כי תוך כדי שאני מדבר, הוא בכלל הבין משהו אחר. מה הוא הבין? הוא הבין – המאמן לוקח אותי לשיחה. הנה אני כאן – בחדר של המאמן. אם אני לא עושה איזה 4 שלשות במשחק הבא אני בצרות. כל הקבוצה מדברת על זה שאני לא עושה סל. וכ'.

לא עזר.

האמת, דן, פתאום שמתי לב שאני בן 35, אז בקבוצה החדשה שאתה מקים עם טימי ואוסטין, אודה לך אם תמצא מקום גם בשבילי. בינתיים אני מחבק את שמעל'ה, אולי זה יעזור

מה כן עזר? יום אחד ראיתי אותו נכנס לאולם. בדיוק ישבתי וראיתי קליפים ממשחק NBA. אמרתי לו – בוא רגע, תראה משהו. ישבנו 10 דקות וראינו NBA בצורה לא רשמית. 3 ימים אחרי זה הוא דפק 20 נקודות.

הבנת את זה?! פתאום הוא הבין – הכל בסדר. לא כועסים עליי. סומכים עליי.

בקיצור, ככה זה בכל דבר. תזכור כמה כללים. עיקר המסרים עוברים מול כל הקבוצה. לשבת עם שחקן זה כיף, ואני מאד אוהב את זה. אבל בוא נפריד סיטואציות חברתיות, והעברת מסר על משהו בקבוצה. כשאתה רוצה להעביר מסר – הוא צריך להיות מדויק. לא עטוף ב- 35 דקות שיחה, באופן עקרוני.

זהו, על קצה המזלג. רק תדע שכל יום אתה צריך להתאים את עצמך מחדש. כי כל יום אתה עם אנשים קצת אחרים, והמצבים חדשים.

קלטתי את הקרדיט, זה בסדר וזה מתאים:
אחרי שליובין ייקח אליפות ויילך הלאה, תורך

נודה לרו"ח ד. שמיר המכובד על תשומת לב, האכפתיות, ההשקעה והתשובות המעניינות.

אלה שלא זכו לקבל תשובה ייאלצו, אם ירצו, לשאול אותי שאלות אחרות במהדורות אחרות. בעצם, אם נחיה גם נגיע ליום הולדת 10 לאתר ואז אולי אפנה לשמיר שוב.

תודות ונצורות אם כן, שוב, לדן שמיר, ועד כאן להפעם מהדורת שאלותשובות.

בוקר צח, צהריים זכים וערב נינוח במיוחד.