בכביש אלוף שדה, מצד ימין בהנחה שאתם נוסעים לכיוון תל-אביב-הכרך-המהביל, שוכנת לבטח מנהרת שטיפת מכוניות. היא בבעלות צמיגי אבישי הסמוכים יש להניח ואף להניח יש, על סמך הקבלות הניתנות על ידי העובד הקבוע במקום, זה שמכוון אותך ("ניוטרל, חלונות, ימינה עם ההגה"), גובה את הכסף והיידה, כנס פנימה.

איך אני יודע? שאלת תם היא זו: כממונה על צי הרכבים הנשיאותי אני יודע, מה זאת אומרת איך? לא החלפתי צמיגים שחוקים או מפונצ'רים ב"צמיגי אבישי"? החלפתי. לא הובלתי רכב נשיאותי כזה או אחר למנהרה? הובלתי. לא חמקתי במשובה מהעובדים הממתינים ובידיהם מטליות כדי לייבש את הרכב מבחוץ, ובפועל בעיקר מלכלכים יותר מאשר הם מנקים והעיקר הטיפ? חמקתי.

אדם מעניין הוא העומד בפתח המנהרה. חבוש כובע תמידית. בקיץ זו מגבעת קש המגנה עליו מהשמש, יען כי עומד הוא שם שעות רבות. בחורף? לא זוכר כרגע, אדווח לעם בדצמבר הקרוב, אם נחיה.

את שמו אני לא יודע, אבל בכל פעם שאני מתקרב למקום ורואה אותו חיוך גדול עולה על פניי, ממש ככה. ככה בדיוק ולא אחרת.

האיש משוגע על ספורט. במיוחד טניס. במיוחד טניס נשים. ובמיוחד על מאריה שראפובה. "אם ההגשה הראשונה נכנסת, אף אחד לא יכול להתמודד איתה", אמר לי בפעם האחרונה שהייתי שם האיש, שיודע לדקלם כל פרט קטן לגבי טניסאיות מברית המועצות לשעבר על חלקיה השונים. אולי בגלל שעלה לארץ מ"בוכרה, אוזבקיסטן, אבל כיום גר באור יהודה", לדבריו.

אור בעיניו כשהוא מדבר על שראפובה באותן חמש-שש דקות שאנחנו מקשקשים לפני שהרכב הנשיאותי מתגלגל אל המנהרה ועובר שטיפה. ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שהוא רוצה רק דבר אחד: לסיים במהירות האפשרית את יום העבודה במנהרה, ולסור הביתה כדי להתיישב ולצפות בטניס. נשים, אם אפשר. שראפובה עדיף.

בשיחה שלפני הרולאן גארוס הוא חזה שפרנצ'סקה סקיאבונה תגיע לגמר. אכן כי כן, פגע. הפעם, לפני ווימבלדון, אמר ששראפובה תגיע לגמר ואולי תזכה. נו, בחצי הגמר היא כבר.

האיש עם מגבעת הקש מבוכרה, אוזבקיסטן, עוקב אחר טניס כל ימות השנה. גרנד סלאמים כטורנירים קטנטנים כאחד. שחר פאר ודודי סלע מעניינים אותו פחות. תנו לו לדבר על זבונרבה או קוזנצובה כיום, או דמנטייבה ומישקינה בעבר, והוא קורן. אבל הוא הכי קורן, וסומק של חיוך מבויש עולה על לחייו, כשהוא מדבר על שראפובה. מעריץ גדול, מה יש לומר.

שנאמר בשיר של סנטאנה:

Maria you know you're my lover
When the wind blows I can feel you
Through the weather and even when we're apart
It feels like we're together maria
She reminds me of a west side story
Growing up in Spanish Harlem
She's living the life just like a movie star

"אז מי זוכה הפעם?" אני שואל את האליל הזה תמיד והוא מתחיל לנתח בידענות ובחיוך של ילד. סיפר לי שהוא רואה משחקים בבית, בטלוויזיה, באינטרנט, איפה לא. יש לו איזה אתר סודי שרואים בו הכל, הוא אומר. גם NBA לפעמים בבוקר מוקדם. אפילו קצת מכבי חיפה ונבחרת ישראל בביפ, "אבל טניס הכי מעניין".

ממנו אני שומע דברים בפעם הראשונה. על ההוא שהחליף מאמן, על ההיא שבצעירותה היתה ככה או אחרת ועכשיו היא כזו או כזו. טניס גברים? מרגע שדוידנקו נחלש וסאפין פרש, נשארנו עם יוז'ני, טורסונוב ואנדרייב כנציגים הבולטים של מדינות ברית המועצות לשעבר. זה לא מספיק מושך אותו כדי לעקוב באותה להיטות שהוא מגלה סביב טניס נשים. "פדרר, נדאל, ג'וקוביץ', מארי, זה תמיד אותו דבר", הוא אומר. צודק. אלא אם כן עומדות להיות הפתעות מרעישות ברבע הגמר והלאה.

"היא עם סשה וויאצ'יץ'", הוא מדווח. אותו וויאצ'יץ' שיושב ביציעי ווימבלדון וצופה במאריה-מאריה משחקת. אתמול היא נתנה הצגה גדולה נגד דומיניקה ציבולקובה ברבע הגמר. וויאצ'יץ' נראה מבסוט עד הגג. גם מאריה-מאריה קרנה מאושר.

רחוק מאוד משם, בגבעתיים, בפתח מנהרת השטיפה של "צמיגי אבישי" אשר על כביש אלוף שדה, עמד אלמוני מבוכרה, אוזבקיסטן, שגר עכשיו באור יהודה, וחיוכו רחב כשלהם.