בשנים האחרונות ראיתי כמה וכמה (וכמה!) הופעות חיות של זמרים והרכבים מקומיים. דני סנדרסון, צביקה פיק, יהודה פוליקר, יהודית רביץ, איפה הילד וגם הרכב שהוא שילוב בין כוורת לגזוז וכלל בין השאר את שועי העולם גידי גוב, אלון אולארצ'יק, אפרים שמיר ומזי כהן. בשבת ראיתי, בלוויית רעיית הנשיא, את מיכה שטרית מארח את ארקדי דוכין וברי סחרוף. משפט אחד לפני שאני ממשיך: כולם מוכשרים, כולם טובים ומכולם נהניתי במידה כזו או אחרת. אבל מעל כולם עומד אחד: ארקדי דוכין. הוא אחר. הוא פשוט אחר.

אין לי מקור להשוואה. מעולם לא הייתי בהופעה של דוכין לבד או במסגרת "החברים של נטשה", שהיא בטח בטופ 5 של הלהקות שצריכות להתקמבק להופעות משותפות, לו היה מצעד כזה. כך שבעצם אני לא יודע אם המעט שראיתי מדוכין באמפי שוני במוצאי שבת נחשב לטוב, בינוני, מעולה או אחר בסקאלה שלו. אבל ברגע שהוא עלה על הבמה, כאורח של שטרית, כאמור, הוא פשוט שימש מגנט אנושי לכל העיניים. תיכף אני חוזר אליו.

אמפי שוני, שבת בערב. נחילי אדם צועדים במעלה השביל לקראת האמפי. בדרך לשם רעיית ואני שואלים את עצמנו את אותן שאלות: למשל, חוץ מ"טבריה" ו"אינתי עומרי", אילו עוד שירים של מיכה שטרית בקריירת הסולו שלו אנחנו מכירים?

היא טוענת שזה כל מה שהיא זוכרת, מלבד אולי הגרסה המחודשת ל"לפעמים" ששמענו במקרה לפני כמה ימים באחת המכוניות שבצי הנשיאותי, ואפילו לא ידענו שהוא שר את זה ("גל רודף גל ונשבר, גם אתה לפעמים" – רון שובל שר במקור, מיכה שטרית מלים וארקדי דוכין לחן).

אני, לעומתה, זוכר שיש לפחות עוד שיר אחד גדול ולא מצליח להיזכר בשם (ונזכר רק כששטרית שר עם סחרוף את "מסמרים ונוצות" בשילוב פצצתי במיוחד). בנוסף, אני אומר לה, יש גם את "על קו הזינוק". כן, היא עונה, אבל זה של "נטשה" ולא שלו לבד.

"רגע, יש עוד אחד", אני אומר.

"איזה?", היא שואלת.

"לא מצליח להיזכר" אני עונה ונזכר רק מאוחר יותר, כששטרית מגיע ל"אני נמנע ממך" בזמן ההופעה.

מתחילים. אני על 2 מ-4 הראשונים. כלומר, מכיר רק שניים. רעיית הנשיא טוענת ל-1 מ-4. בשלב הזה אני מפסיק לספור. די עם הסטטל'ה עכשיו, זמן ליהנות. להקשיב. יש לו קול חם ומחוספס, לשטרית. בנסיעה הביתה תאמר רעיית הנשיא: "חלק מהשירים שלו לא שמעתי אף פעם, אבל קל להתחבר אליו בזכות הקול הנעים והחם. הוא מצליח לרגש". כן, זה פחות או יותר גם מה שאני חושב.

והנה הוא מזמין את ארקדי דוכין. לא שמעתי ממנו המון זמן. לא עליו ולא ממנו, ואפילו לא אותו. אני קשוב, דרוך. עולה בחור שמן מאוד, עם חולצה שחורה ענקית ועליה כתובת כלשהי. חילופי נשיקות, חיבוקים, מחמאות. הוא יושב על כסא מוגבה. מבקש "קצת פנסתר" ומסדרים לו משהו ממש ליד. שטרית מפרגן. דוכין מבויש. נראה כמו הכי לא כוכב, אבל זה לא חדש. האמת, גם שטרית לא. חלק מהקסם של שניהם, אבל רק חלק קטן. יש בהם הרבה יותר מזה.

לא זוכר כרגע את הסדר בדיוק, אבל היו שם ארבעה קטעים משותפים. "מלנכולי", שיר חדש שהם עובדים עליו עכשיו ולא קלטתי את שמו (משהו עם "מולדת", נשמע מצוין), "רדיו בלה בלה" ו"מי אוהב אותך יותר ממני". פספסתי אחד? אולי.

ואיך שארקדי פותח את הפה, הכל מסתחרר. הוא נהיה ג'ורדן, ושטרית נעשה אוטומטית סקוטי פיפן. עובדים מצוין יחד, אבל העיניים אחרי דוכין. הוא יושב שם ונראה כמו חצי שחקן בעצם, או אולי כמו מישהו שאם רק היו מלבישים עליו שרשרת זהב ענקית היה נראה כמו ראפר אמריקאי שמוכר 20 מיליון עותקים מכל דיסק שהוא מוציא. נע בכסא, מזיז ידיים.

איזו כריזמה. איזה כישרון. איזה קול. המבטא הזה שנשאר למרות כל השנים. נראה כאילו שר בלי קשר לכללי הטקס או השירה בכלל. האיש הזה, שבקלות היה יכול להשתלב בביצת סוסוני היאור של כדורסלע האתר, הוא הזמר הכי מרגש שראיתי בהופעה זה שנים. הכל אצלו קל, הוא מחליף בין גווני קול באופן שמפתיע בכל פעם מחדש, ויש לו סגנון שאין לאף אחד.

הוא הגיע כאורח וספק אם נתן את כולו בהופעה הזו, אבל גם מה שהיה שם נחשב המון. הייתי מרוכז, קפוא, ער וחד ודומע גם יחד. עומד מולך מישהו שיש לו את כל החבילה, וכל מה שיכולתי לשאול את עצמי באותם רגעים התנקז לזה: "איך יכול להיות שאמן כזה לא מופיע פעם בחודש מול עשרת אלפים איש במשך לפחות חמש שנים ברציפות?".

אחרי "מי אוהב אותך יותר ממני", שהושמע כל כך הרבה פעמים לאורך השנים עד שנשחק (ובכל זאת היה ונשאר המנון האוהבים והמשתוקקים לאהבה) שטרית אומר: "זה אחד הקסמים של ארקדי, אתה שולח לו טקסט והוא מחזיר לך לחן כזה שתופס".

"תשלח לי יותר", עונה לו דוכין האליל.

"היה לי מזל", אומר שטרית אחרי שארקדי יורד מהבמה. "מגיע מטוס ממדינה אחרת, הבן אדם יורד כאן ודווקא אותו מכל האנשים אני פוגש בקרית ים".

ים, אגב, זו מלה שלדעתי מופיעה במשהו כמו 75% מהשירים ששטרית כותב. שוב הסטטל'ה הזו לא נותנת מנוח.

שטרית ממשיך. הוא שר את "בגללך" שמוכר, לפחות לי, בעיקר כשיר של אריק איינשטיין. מתברר שגם את הקטע הזה שטרית כתב ודוכין הלחין ("בגללך לילה לא לילה, איך בגללך אני למטה למעלה, איך בגללך כלום לא הולך").

ולא עובר הרבה זמן וגם ברי סחרוף עולה לבמה. התשואות והתרועות והשריקות שהקהל משמיע שונות במשהו מקבלת הפנים של דוכין. כאן זה בעיקר נשים. הלוק, הלוק, יו נואו. אצל סחרוף, חוץ מעניין האיכות והכישרון והקול המיוחד והגיטרה החשמלית, יש גם את המראה.

כאן דווקא שטרית הוא הג'ורדן וסחרוף, אולי מתוך שנים של להיות הפיפן של רמי פורטיס, משתלב בנחת מבלי להאיץ דברים. הוא נשאר על הבמה יותר זמן מאשר דוכין, אולי חמישה או ששה קטעים. עברו שניים או שלושה כשהוא ברקע של שטרית או לצדו ("מסמרים ונוצות" היה אלילי במיוחד, כן?) לפני שהוא מקבל על עצמו להוביל עם "מונסון" שכתב לו שטרית.

איזה קול של מסור, יאאא אולוהייים! רק עכשיו, כשהוא שר לבד ובלי שטרית, אפשר להרגיש איך הוא מנסר את חלל האוויר. מאז נשמע כאן קולו של מאמננו-הלאומי-נצחי, לא היה מסור כזה. "מונסון" מתחיל עם דאווין יווני, בוזוקי, עניינים, ומתפתח לקצב שלו. ווואלאק, נתקשה להכחיש זאת: זה חתיכת ביצוע שיכול לעמוד בכל פסטיבל רוק בכל מקום בעולם.

שטרית סגר את ההופעה עם ביצוע אחד בהדרן. אנשים רצו עוד, אבל הספיקו לו משהו כמו שעה ושלושים וחמש דקות. רעיית הנשיא סיפרה שקראה איפשהו שהוא מאוד פרפקציוניסט ובוחר רק דברים שמאוד מתאימים לו והוא חי איתם בשלום. אין באמצע.

ההדרן, אגב, היה "מיליוני אנשים לבד, ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה". הקול של שטרית היה מצוין בשיר הזה. ישב עליו טוב. אבל מה לעשות, השיר הזה צריך, בסיום, גם את הקול של ארקדי דוכין בו זמנית.

איחוד של נטשה, זה מה שצריך פה. ואם לא יבוא – נרביץ פה איחולי הצלחה לשטרית, דוכין וסחרוף, שלגביו באמת הגיע הזמן ללכת להופעה נפרדת משלו. וגם של פורטיס, נו מה. כמה חורים ברזומה ההופעות המוסיקליות שלי, קשה להאמין.