שלום ערן,

כשאני מעיף מבט בסטטיסטיקות קליעה של שחקנים וקבוצות אני מגלה דבר מעניין (ומן הסתם גם לא אחדש לך דבר): הקבוצות בשנות ה-70, ה-80 ועד אמצע ה-90 קלעו הרבה יותר נקודות למשחק (10 עד 20 אחוז יותר מהיום).

בהתאמה, היו הרבה יותר שחקנים שנתנו עונות של יותר מ-25 נקודות לעונה, והיום מלכי סלים מגרדים את ה-20 מלמטה.

הדבר נכון גם לגבי NBA (למשל, בשנות ה-80 שנדיר למצוא קבוצה שקלעה פחות מ-100 למשחק) וגם לגבי אירופה - וזה כולל את כל הליגות, גם הנידחות ביותר.

השאלה שלי היא למה זה קורה?

תודה מראש,

יוני בש

אני מניח שיש לנושא הזה כמה וכמה (וכמה!) סיבות. הנה לפחות חלק מהן.

השחקנים היום יותר אתלטיים ופיזיים ומודעים יותר לצד ההגנתי של המשחק. מאמנים רבים עובדים בשנים האחרונות על הגנה, יותר מאשר בעבר. ישנם גם כאלה שמבססים את התורה שלהם על הצד ההגנתי באופן מובהק.

ההגנות נעשו מגוונות ומתוחכמות עם השנים. יש יותר סוגים, יותר מתחלפות תוך כדי תנועה, יותר גמישות במערכי הגנה. אי אפשר לומר את זה על ההתקפות. הן, לדעתי, הולכות ונעשות יותר ויותר שקופות בלא מעט מקרים ומתבססות על טריק או שניים שחוזרים על עצמם בוריאציות דומות. הכדורסל פחות תמים. פעם זה היה משחק של מי קולע יותר, ופחות הפריעו. היום זה משחק של מי סופג פחות, ומפריעים בלי סוף.

יש פחות זריקות חופשיות לסל מבעבר, אלא אם מדובר במשחקים בין קבוצות שפערי הרמות ביניהן גדולים, ואז לקבוצה הטובה יותר יש הרבה זריקות נוחות כמו באימון. יותר שחקנים עושים עבודה הגנתית, יותר שחקנים מנסים לחסום זריקות, להפריע, לשבש, לצאת לקליעה. אין ברירה, המאמנים דורשים.

ההשקעה הפיזית בצד ההגנתי גדולה יותר. שחקנים משקיעים יותר אנרגיות ועובדים יותר קשה במגרש כדי להרוויח דקות משחק. אין יותר מתנות. שחקן התקפה קליל כמו ליאור אליהו, שיכול לקלוע די בקלות 20 נקודות ברוב המשחקים, היה משחק בעבר 35 דקות במשחק. זה לא קורה עכשיו. אין פרלביץ', אין גאליס, אין ברקוביץ', אין ג'מצ'י. או כמעט שאין. בודדים ממש. ב-NBA הסיפור שונה, עדיין מקדשים את היחיד. עדיין יש שחקנים שמסיימים עם 45 או 50 נקודות במשחק.

באירופה פחות מאמנים מרשים לפחות שחקנים לירות לסל מכל מצב. התלות בשחקן כוכב אחד הולכת וחולפת מן העולם. נדיר לראות שחקנים שלוקחים 20 זריקות במשחק. פעם היו הרבה כאלה. בנוסף, היות שהכוכבים משקיעים יותר בהגנה לעומת אלה שבעבר, יש להם פחות כוח והם משחקים פחות ואולי גם מדויקים פחות התקפית. מאמנים היו מוכנים לקבל בעבר מצב שבו כוכב נח על המגרש בהגנה, ולו רק כדי שיהיה שם לצורך ההתקפה הבאה. כיום אין צורך בזה, יש עוד שחקנים טובים שיכולים לקלוע כי הרוטציות ארוכות יותר.

רמת הסקאוטינג עלתה והשתפרה. קבוצות מגיעות מוכנות יותר למשחקים שלהן, מכירות את התרגילים של היריבות ונערכות טוב יותר למשחק. אפשר לראות לא מעט קבוצות שיש להן מאמנים יסודיים, משבשות תרגילים של יריבות די בקלות על סמך הכנה מוקדמת. היה תענוג לראות את נבחרת רוסיה באליפות העולם האחרונה מפרקת את היריבות שלה הגנתית (אם כי מסריחה למדי את המגרש התקפית).

התקציבים שגדלו עם השנים אפשרו רוטציות גדולות יותר מבעבר. פעם היו 7-8 שחקנים טובים והשאר שחקני נוער שמשלימים את הסגל. היום יש קבוצות עם 13-12 שחקנים בכירים ש-10 מהם עולים ויורדים לעתים בקצב אש. תחנת רכבת קוראים לזה. הקבוצות זקוקות לרוטציות ארוכות יותר, כדי להעמיד כל הזמן רגליים טריות על המגרש.

בעבר, כאמור, שחקני התקפה מובחרים היו משחקים לפעמים 40 דקות ולא יורדים לנוח אפילו לשנייה. היום הרוטציות מדברות והטקטיקה. שחקני התקפה עובדים גם הגנתית, נקלעים לעבירות, חלוקת הדקות מדברת והמאמנים עסוקים בחישובים. אין שחקנים שמשחקים 40 דקות, גם לא 38. נדיר.

שעון 24 אמור היה להביא לקצב משחק מהיר יותר ולכמות זריקות גדולה יותר, אבל בכלל לא בטוח שזה מה שזה עושה. ב-24 שניות ההתקפות צריכות לקבל החלטות בזמן קצר, ולהגנות קל יותר להגן כי יש להן פחות זמן להתאמץ בחלק המגרש הזה.

בקטנטנה ולגבי אירופה - אני מניח שהרחקת קשת השלוש לפני שנה לא מאוד רלוונטית בינתיים, כי מדובר בעונה אחת בלבד עם הטווח הזה בשימוש, אבל אחוזי הקליעה ירדו קצת לעומת העבר.

יש סיבות נוספות לכל העסק הזה, אבל עד כאן זה בא לי בשליפה ובאוטומט. פתאום זה נגמר לי והאותיות נעשות מטושטשות על המסך. מכאן צריך להתחיל ולחשוב ממש.

עייפות. הטניס השבועי די התיש אותי, חזרתי מפיגור 4:1 ו-40:15 במשחקון השישי לניצחון הירואי, לא נכחיש זאת, 4:6 במערכה הראשונה ו-2:3 במערכה השנייה, עד שהיריב נשבר וקרס פיזית.

שאני אגרום למישהו לקרוס פיזית? מתברר שגם זה יכול לקרות. אבל עכשיו התשישות מתחילה לדבר.

שמא ניפרד בזאת? שמא אינדיד.

מייל נאה מאוד, אגב.

שלומות ונצורות בשלב זה.