שלום,

קודם כל, אני חייב לציין שאני גולש וקורא באתר שלך כבר זמן רב לאחרונה הטרידו את מוחי כמה שאלות.

ראשית, האם לא נגמרים לך הנושאים לכתיבה? האם לא נמאס לך לכתוב מדי פעם? הרי אתה מעדכן את האתר הזה באופן שוטף ואתה כותב בעוד אתרים.

גם אני לפעמים אוהב לכתוב ולבטא את דעתי, אבל אני חושב שאם הייתי צריך לעשות את זה יום אחרי יום אחרי יום לא הייתי יכול להתמיד אז איך אתה עושה את זה?

(דרך אגב אני מאוד אוהב כדורסל ואני כמעט רוב היום מבלה בדברים שקשורים לכדורסל, ועדיין כל הדברים שרשמתי רלוונטיים).

חובב כדורסל

שלומות,

ריישית כל, כמו שנהגה לומר סבתי מרים עליה השלום, תרשה לי להיות קצת קטנוני ולשאול: למה להזדהות כ"חובב כדורסל"? מה, אי אפשר לפרסם לפחות שם פרטי? אנחנו הרי מנסים להיות פה פמיליאריים ככל שאפשר, האין זאת?

אני יכול להבין אנשים שלא בא להם לפרסם שם מלא, אוקיי. אבל אם אתה עדי, או יוסי, או יאיר - מה היה קורה אם היית חותם בשמך הפרטי?

עכשיו, אחרי שנוכחת לדעת איך אני מייצר 60 מלה מכלום, אתה בטח מבין שכתיבה היא בדרך כלל משהו שקל לי לעשות. נוח לי, רגיל לי, יושב עלי טוב, ברור לי. אני מעדיף אותה על פני עריכת דין, טיוח ושיפוץ, תיווך נדל"ן, סחר בנשק, לימוד תנ"ך בבתי ספר על יסודיים, כוורנות או פרזול.

כך או אחרת, אחרת או כך (שזה כבר עוד שלוש מלים לגמרי לא הכרחיות, ויחד עם המשפט שבסוגריים יש פה יותר מ-20 מלים שלא היו חייבות להיות) – כתיבה היא הדבר שלי.

לפעמים נגמרים לי הנושאים לכתיבה, כן. זה קורה. אבל אז אני חושב וחושב ובסוף מגיע. אני חושב שלא פחות מהכתיבה חשובים הדמיון והמקוריות.

בכל פעם אני צריך להציג נושא מספיק טוב ומעניין שלא סוקר באופן מקיף ומקורי, כדי שבלייזר יפרסמו כתבה חדשה שלי. בכל פעם שאני כותב כתבה ב-ONE אני רוצה להיות בטוח שיש בה קצת יותר מאשר אצל אחרים, בעיקר כי הנושאים שם אקטואליים ומופיעים בו זמנית במקומות נוספים. בכל פעם שאני כותב במקור ראשון אני צריך לנסות לכתוב משהו בדרך קצת אחרת.

ובעיקר לנסות להבדיל בסגנונות. הרי לא אכתוב: "נדמה לי, על אף שאינני אביב לביא" במקום שהוא לא כדורסלע. אנשים ודאי יחשבו שנטרפה עלי דעתי. ודאי חושבים כבר עכשיו.

ואם אני כותב ספר או יומן – כלומר, בספרים וביומנים שכתבתי – אני רוצה להשקיע את כולי ולהציג מרקם נושאים ופרקים שאני גאה להיות חתום עליו. לא פשוט לכתוב עשרות אלפי מלים.

בכדורסלע, אגב, יותר קל לייצר נושאים כי המגוון רחב וזה לא רק כדורסל. אם מאוד מתחשק לי אני כותב על מוסיקה, או סרט, או דיאלוג עם רעיית הנשיא, ויכול לגעת גם בענייני צרכנות או סתם להגג על האחד על אחד בשכונה נגד איתי סלע הפלאי או משחק הטניס השבועי נגד השכן.

וכן, לפעמים נמאס לי. אבל אף פעם לא ליותר מדי זמן. למעשה, זה המקצוע שלי. זו הפרנסה שלי. ואני מרוצה ממנה, גם כי היא מאפשרת סדר יום גמיש ונוח רוב הזמן, וגם כי זה מה שאני יודע לעשות הכי טוב ובכלל.

לא זכור לי שמאסתי בכתיבה ליותר משבוע, נניח. בסופו של יום לא הייתי רוצה להיות סבל. גם לא טכנאי מזגנים. גם לא נהג מונית. גם לא מאבטח או מתכנת. ככה שאם נמאס לי אני נזכר במוקדם או במאוחר שלא הייתי רוצה להיות משהו אחר (חוץ מכדורסלן או טניסאי או מתופף ברמה מאוד גבוהה, אבל כנראה שזה מאוחר) – ככה שהאופציה הריאלית מבחינתי היא אחת: לכתוב. לפעמים עד כדי תשישות וריקנות.

מעשית, זה לא פשוט. אני מייצר מלים בכמויות אדירות כבר המון שנים, אבל יש לפעמים הפסקות. אני משתדל להקפיד בשנים האחרונות על מנוחה מכתיבה בשבתות וחגים. סוגר את ימי ששי לפעמים עם אייטמון אחד בלבד ולפעמים גם זה לא. יוצר רצפים של כתיבה בשעות מסוימות בימי חול, ואז עובר חצאי ימים בלי. מוצא את הדרך להסתדר. גמיש, יו נואו.

אם יש בעיה היא מתנקזת לזהות העקרונית בין כל הכתיבות השונות, כי בסופו של דבר מדובר במכנה משותף אחד: כתיבה. סגנון-מה-סגנון, חצי קילו או שני קילו, בסופו של דבר זו כתיבה. וזה מחשב. וזה אותו כסא ואותו שולחן. אם חסר לי משהו זה עוד איזה ג'וב קטן, ממש קטנטן, שלא קשור לתחום הזה בכלל. אתה יכול לסדר לי משהו שיתאים לי בול, אבל בול, כמו כתיבה? לא מכיר כזה. בינתיים, עד שתסדר לי עבודה משלימה קטנה
וחלקית שלא קשורה לכתיבה, אני משחק טניס עם השכן. יכול להיות שנתחיל בקרוב לשחק גם פינג פונג. מצאנו פה שולחן מתאים לא רחוק.

צריך לאהוב לכתוב כדי לכתוב, אבל בלא מעט מקרים הכתיבה הופכת עם זמן למקום מפלט. מפלט מייאוש, מפלט לצרכי נוחות, מפלט להתבודדות, מפלט מהיומיום ולפעמים גם התבחרות מחדש אל עצמך, כי יש יותר מדי החסות דעת ומטלות בחוץ.

ואתה צריך שיהיה לך משהו להגיד. לפעמים אין לך מה לומר ואז אחת מהשתיים: או שאתה לא אומר, או שאתה אומר בלי להגיד.

הייתי גם באופציה הזו וגם בהיא. למדתי לעשות גם וגם. חושב שעברתי את כל מצבי הרוח והסטטוסים בעניין הזה.

ואם נחיה גם נראה עד מתי כל זה יימשך, והאם אמות על המקלדת כמו שרוזין ורלף ז"ל נפטרו על המגרש.