נבחרת ישראל, כן?

ליאור אליהו – בוודאות אחד השחקנים הכי מוכשרים שהיו כאן מאז ומעולם, אבל הסיפור שלו מוכר, ידוע וברור והוא אפילו לא עומד על סף פרשת דרכים כלשהי. בניגוד לקיץ שעבר, כשהמעבר שלו בחזרה מויטוריה-העיר לתל-אביב-הכרך חידד והעלה מחדש סוגיות באישיותו, הפעם הוא ממשיך לעוד עונה במכבי ועובר קיץ שקט. מה שברור - בהיעדר כספי הוא יצטרך לקלוע הרבה מאוד נקודות באליפות אירופה. נפרגן לו זאת. שתהיה עונת קטיף מוצלחת, חבוב.

טל בורשטיין – נו, גם הוא לא הסיפור. עדיין שחקן חשוב במערך, עדיין שחקן שהרבה צעירים היו רוצים להגיע לקריירה ארוכה, טובה ומוצלחת כפי שהיתה לו (לא כולל הפציעות), אבל קשה לומר שנותר משהו-כלשהו בהווייתו של בורשטיין כשחקן שטרם ראינו או שמענו.

גל מקל – חבוב זה, שנבחר לשחקן העונה בליגת קזינו וחשוב מכך לחביב הסיפרה לשנת 2011 על סמך תחרות חביב נולד, הוא מבחינתנו שחקן בנטון טרוויזו. כל השאר פחות חשוב, גם העובדה שהוא מכדרר יותר מדי ואפילו הצלחתו או אי הצלחתו באליפות הקרובה. הוא בטרוויזו-שלנו, חשוב מזה לא יכול להיות.

גיא פניני – תמיד סיפור מעניין, יש להודות, ואף פעם לא נמאס מלהתפעל על הדרך שעשה עד היום ועד הלום. עם זאת, נראה שהצטיינות שלו כבר לא יכולה להפתיע איש, וגם אם יהיה חלש במשחק או שניים אף אחד לא יבנה על זה תילי תילים של פרשנויות. הוא יכול להיות מצוין וזה בסדר, כי הוא שחקן טוב, יו נואו. והוא יכול להיות חלש וגם זה בסדר, כי נבחרת ישראל לא מסתמכת עליו כעל כוכב מרכזי בה. איכשהו, הוא יושב בנישת נוחות מסוימת מבחינת התודעה, אם כי צריך להמשיך ולהיאבק בשטח על מעמדו ומקומו בכל פעם מחדש.

אורי קוקיה – תחושה של צניחה בסקרים בשבועות שבהם הנבחרת מקיימת פעילות. לא שמעתי איש מדבר עליו לאחרונה, אולי כי את נישת השחקן המפתיע שבא מהצד ומלמטה ועוזר ליניב גרין תפס אלישי כדיר, שלא עושה בהכרח את הדברים הקטנים והטובים שקוקיה עושה בהגנה, אבל עושה דברים קטנים וחשובים בהתקפה. ולפעמים אפילו גדולים. יחד עם זה, אולי יפתיע הקוקיה את נוביצקי עם איזה טריק ישראלי משוכלל שהגרמני טרם פגש.

אלישי כדיר – עבר שנה קשה החבוב הזה, מרגע שהצטרף למכבי ת"א, דרך העזיבה המהירה את המועדון והמעבר למכבי חיפה שכלל התמודדות רצופה נגד הירידה, כולל סדרת הישרדות. וכל זה אחרי שלקח אליפות עם ג"ג הפקות ואירועים ונבחר לשחקן העונה, כן? ברם אולם ואף על פי כן, ובקיצור באועפ"כ, אין בו את מידת המסתורין המסוימת. הוא חינני, צעיר. קצת שטותניק פה ושם, התרשמנו. לא הוא האיש אליו נישא עיניים בסקרנות ונמתין למהלך הבא שלו.

יוגב אוחיון – עשה מספיק רעש לקיץ אחד, האין זאת? עובר למכבי ת"א, לא עובר, כן רוצה, לא רוצה, מוסיף סעיפים לחוזה, לא מוסיף. בחור חיובי, נתקשה להכחיש זאת, אבל נתקשה לראות בו איזשהו ערך מוסף מעבר לכל מה שהראה עד עכשיו, שידיר שינה מעינינו בטרם נסתובב על הצד ונרדם בלילה.

דייויד בלו – כמו שמדקלמים כל אנשי המקצוע כאילו אכלו על פי אותו מתכון ממש: "ברגע שהוא מתייצב
כל כולו בתוך המשימה". ואם ככה – הכל ברור וידוע, כנראה. בלו יסיים את האליפות עם 10-9 נקודות במשחק ובא לציון גואל. או שלא. נדמה לי, על אף שאינני, שזהו הקיץ האחרון שלו אתכם כי בזה שאחריו הוא ייעלם.

יובל נעימי – על פי משחקי ההכנה נראה שחלקו בנבחרת הזו קטן יחסית. הוא יכול להיזרק פנימה בכל שלב, ויכול גם שלא. ואפילו בכלל לא. אלא אם כן יבליח ויצליח עושה רושם שנעימי יכול להתחיל ולהתמקד בעונה הבאה ובתפקידו המחודש כמוביל של הפועל ירושלים, אחרי שניקו לו את האזור עם שחרורם/עזיבתם של הווווויל סולומון, ג'ייסון ריץ' ויוגב אוחיון. לא בו נתמקד באליפות, בכל אופן.

יניב גרין – הוא ב"טראמו האיטלקית", כידוע (ראו שיחת המסנג'ר האחרונה תחת "מסביב לכדור") וירצה להוכיח את עצמו בכל רגע ורגע, כדי לקבל רוח גבית לקראת העונה המעניינת שמצפה לו. יהיה אמנם מסקרן לראות מה יש לו לתת, או יותר נכון מה נותר ממנו (אולי הרבה עדיין, מי יודע), אבל גרין אף פעם לא היה השחקן להתמקד בו. דמותו היתה ונותרה בעיניי כדמותו של פלאביו קאררה, נניח, שלקוח אי-שם מהניינטיז האיטלקי. קצת לא מעודכן כזה, יו נואו, אבל תמיד נחוץ. וכמעט תמיד יעיל. נאמר זאת בעדינות ומבלי לפגוע: נקסט.

יותם הלפרין – הווווווו, נעסוק בו לא מעט, יש להניח ואף להניח יש. חבוב זה לא שיחק בארץ מספר שנים וגם בעונה הבאה ישחק רחוק מליגת קזינו. טוב לראות אותו כאן איתנו מפעם לפעם, הולך לקו, קולע באחוזים טובים ונלחם את מלחמתו ביריבינו הערלים בצ'אקות מדויקות לשלוש או כך לפחות יש לקוות. שמו של הלפרין אמור לככב באייטמון הסטטל'ה הקרוב, שלא נוכל להתחייב לגבי מועד פרסומו, אבל אם נחיה – גם נראה מתי יבוא.

וזה אומר שנשאר שחקן אחד שיכול לסקרן, למשוך מבט, להרים גבה או להפיל אותה. שחקן שהרבה זמן לא ראינו פה באופן רציף, שחקן שכבר שכחנו איך הוא משחק, מה נהיה ממנו, במה הוא השתפר ובמה לא. האם הוא טוב יותר או טוב פחות, מה הוא יכול לתת לנבחרת ישראל ומה היא יכולה לתת לו.

אפיק נסים הוא האיש האחד הזה, שעבורו נכתב למעשה כל האייטמון. כמעט 800 גרם טקסט שכל כולו הפנייה לשיר ההוא, הישן, והלא מי יודע מה מצליח במיוחד אבל עדיין חביב, של מארק אלמונד האגדי:

The boy who came back

היידה, האזינו נא ברוב קשב בני העם ובנותיו.