וואלאק, כבר באו לי צרור מחשבות-תובנות בורוכוביות–סוקולוביות שכאלה, כמיטב המסורת. קצת על אנטון שוטבין (שחקן) והאולימפית, קצת על נבחרת ספרד ומאמנה המזעזע סקאריולו, הרבה קנאה בליטאים שממלאים את האולם במשחק אימון.

ואז פתחתי רדיו, 103, תוכנית הספורט. קופמן, מאיר אינשטיין ופרימו הביפיונר מעלים לשידור את יעקב בן שושן ,מנכ"ל איגוד הכדורסל, לדון איתו בעניין הטורניר המשונה בראשון לציון, מיעוט הצופים, מחירי הכרטיסים וכו'.

לא האמנתי למשמע אוזניי.

אפתח בציטוט. שאלת פתיחה של איינשטיין: "אתה יודע כמה עלה אתמול כרטיס למשחק?".

תשובת המנכ"ל: "לא, אני קיבלתי כרטיס בחינם".

גם קופמן ושות' לא האמינו, ויש לציין ששאלו שאלות הגונות ונוקבות, עד שהרימו ידיים והבינו שאין עם מי לדבר.

הראיון הזה היה מיצג אימים למצבו של הכדורסל הישראלי. זוועה צרופה, לא פחות. מנכ"ל האיגוד הוא אדם שלא מבין מהם כספי ציבור. שלא מבין למה הם אמורים לשמש. שלא מבין מה הקשר בין נבחרת לקהל, מה הקשר בין חשיבותה של הצלחת נבחרת להצלחת הענף כולו, והאמת נשמע גם שלא ממש אכפת לו.

מנכ"ל האיגוד. המנכ"ל.

אני לא בדיוק אושיית כדורסל, אבל ממש הייתי שמח לשמוע את תגובתו של אריק שיבק לראיון הזה. או של הלפרין, או פניני, ארז אדלשטיין ומאמן הילדים של הפועל גבעת אולגה.

במילה אחת – הצילו.

חפשו את הראיון הזה באינטרנט, לקראת סוף התוכנית. אולי עדיף שלא, בעצם. זהו, אייטמון סופר-קצר. עצבנו אותי. הייתי מרחיב אבל אגלוש למילים לא יפות. חבל.

בכל זאת משהו אופטימי לסיום, קחו ספר טוב לקרוא "בשם אנגליה", שם אולי תמצאו על מה לחשוב. ומעולם "היידה גוני נזעק מבין הגלים" לא היה כה עצוב, כואב ורלוונטי.

(דבר יו"ר הדירקטוריון: לקצר את הדרך, הנה זה כאן).