הנשיאות ספגה באחרונה שורה של מכות כלכליות, חלקן כבדות בהחלט ויפה להן השתיקה, על אחרות אפשר לדווח.

למשל, אתמול לפנות ערב יצא נשיא הסיפרה ויו"ר הדירקטוריון בנחת אל החנייה כדי להספיק ולהגיע לסניף הדואר, זה שהיה פתוח גם אחר הצהריים והוא המרוחק מבין השניים באזור. מבט קצר, מבט שני – ואכן כי כן: פנצ'ר בגלגל. מטרת היציאה אל הסניף היתה לשלוח מחשבונים ומדבקות נלוות אל בני העם שזכו בהם וממתינים בקוצר רוח. הם יצטרכו להמתין עוד קצת, מתברר.

הבוקר, חיש קל, אחרי פעולה מהירה של התזת תרסיס מיוחד שמנפח את הצמיג לזמן קצר, יצאתי אל "צמיגי אבישי" הסמוכים. מבט מהיר ובוחן של הבר-סמכא במקום אמר הכל: "להחליף את כל הגלגלים, אתה ראית איך אתה נוסע, אתה ראית? בוא ותראה", הוא כמעט תפס אותי ביד והראה חריצים-חריצים. אלה צמיגים יבשים, אלה. מ-2006 לא החלפת צמיגים".

אחת ועוד אחת הן דצמבר 2007, אז בעצם התקבל רכב המזדה הישן-נושן הזה אל צי המכוניות כמתנה בעקבות לידתו של תומרינגו סטאר מספר חודשים קודם לכן.

"החלף נא את הצמיגים", הוריתי לו בסמכותיות, והוספתי במתק שפתיים: "אבל רגע – תוכל לנפח את כל הכדורים שבבגאז'"?

כישראלי משופשף, יו נואו, המוריד ראש כשהוא חוטף מכה כלכלית, ומיד מחפש איך למזער את הנזק.

"כן, וגם נשטוף לך את הרכב חיצוני ופנימי", הוא ענה.

פתאום ה-1,120 שקל הרגישו כמו 800. נו, נגיד.

אבל לא זה הסיפור.

הסיפור הוא ש"צמיגי אבישי" מפעילים למעשה גם את מנהרת השטיפה בגבעתיים עליה סופר כאן לא מזמן, ומי שאחראי על תפעולה השוטף ביומיום הוא לא אחר מאשר האוזבקי בעל מגבעת הקש, אליל הטניס. ואם לא קראתם אז – רוצו לקרוא עכשיו, או הישארו ורוצו אחר כך.

בחיוך גדול קיבל אותי האיש עם כובע הקש. אחד המומחים הגדולים לטניס בארץ הזו, להערכתי. האיש לא יכול להפסיק לדבר על שראפובה. מאוהב, אין מלה אחרת. גם עכשיו, כשהיא עומדת להתחתן עם סשה וויאצ'יץ'.

מתברר שהאיש בעל מגבעת הקש הוא חלק מהקומפלקס כולו. כשהמנהרה נרגעת קצת ואין תור, הוא מתפנה להחליף צמיגים, לנפח ושאר עבודות, אם כי ניכר מתח מסוים בינו לבין הפאנצ'ר מאכר. שניהם לא ששים לעבוד קשה מדי תחת השמש של אוגוסט. ואיכשהו, עם המזל המזורגג שלי, פתאום לחצי מדינה נדפק איזה גלגל דווקא הבוקר הזה ונוצר תור. העצבים החלו להרקיע שחקים, פליטות נזרקו זה על זה אבל בסופו של דבר הם חייכו והמשיכו הלאה. מתורגלים, כנראה.

"תן לי איזה כוס קולה, בחייך", אמר הפאנצ'ר מאכר המבוגר בעצבנות לנער בן ה-15 שהגיע למשרד רק בתשע וחצי. "אני פה משבע בבוקר והוא מגיע רק עכשיו", הוא אומר לי. "מצבך טוב", עניתי, "הצאצאים הנשיאותיים, מלבד הסטאר הקטן שמתעקש להתעורר מוקדם לא קמים לפני 12 באוגוסט ולפעמים מרביצים תורה במיטה עד 13.30. מי היה מאמין".

אחר כך הוא שלח את הנער הצעיר לנפח את הכדורים שבתא המטען. עשרה כדורים שוכבים שם, כולם ללא אוויר. כדורי אקסטרה, יו נואו, שהצטברו עם השנים, ומלווים בדממה את הכדורים הפעילים ביומיום. בושה, חרפה וכלימה היא זו, נתקשה להכחיש זאת. אפילו שני כדורי ביפ יש שם, עוד שניים דמויי כדורעף וששה כדורי סל. כולם מנופחים עכשיו לרווחת איתי סלע הפלאי, עד שיאבדו אוויר כמו תמיד ושוב ינוחו בתא המטען בלי דורש.

ועדיין, לא זה הסיפור.

מה הוא כן? האיש בעל מגבעת הקש, כמובן. בעל הומור, משוגע על טניס ועוקב פה ושם גם אחר כל השאר. אלה אמירותיו לבוקר זה, ה-25 באוגוסט, מספר ימים לפני הישמע הגונג לסיום החופש הארוך-מדי-בהחלט הזה.

"שראפובה מתחתנת בחודש הבא עם סשה וויאצ'יץ'".

"שמעתי שהוא עבר לשחק בטורקיה. אהההה, לא שווים כלום הטורקים האלה".

"שראפובה הכי טובה בעולם, אם רק לא היו לה את כל הדאבל-פולט האלה. אתה יודע שהיו לה עכשיו 11 דאבל-פולט בגמר בסינסינטי נגד יאנקוביץ'?".

"ראית את הגמר? איזה משחק, התחיל 2-6, נהיה 6-4, הלך ל-6-7 (או משהו כזה, לא זוכר את המספרים המדויקים)".

"מה נגמר אתמול רוסיה, כספי לא משחק? זה בטוח? אהה, לא שווים בלי כספי. קירילנקו שיחק?".

"מה עם פארגו? שחקן טוב, חבל. אידסון עזב? פרקינס מתי חוזר? איפה גרין הלך, גם שם יישב על הספסל?"

"יש ברצלונה נגד פורטו, אתה רואה?"

"יש יו אס אופן עוד מעט, אחת האחיות לוקחות. אם סרינה בכושר אין כמו סרינה. גם ונוס טובה".

"נגד מי ישראל באליפות אירופה, איזה נבחרות"?

"פדרר זקן, בן 30, אין מה לעשות".

"בגברים? לא אנדי מארי. פדרר, נדאל או ג'וקוביץ'. אחד לבחור? ג'וקוביץ'".

ועוד כהנה וכשמה, בין עקיצה אחת לשנייה שהחליף עם הפאנצ'ר מאכר, הרביץ האיש אמירות מלאות חן בבוקר יום חמישי תחת השמש הקופחת ומגבעת הקש.

ופתאום ה-800 הרגיש כמו 500. יצאתי בזול וברוח טובה.