ונדמה לי, על אף שאינני אביב לביא, שטניס ברמה הגבוהה ביותר הוא משהו-משהו-משהו. כתבתי את זה בעבר. אני כותב את זה שוב עכשיו ופתאום מרגיש תסכול: הרמה על המגרש משתפרת עוד ועוד, אבל לא נותרו לי מלים כדי להביע את העוצמות, האמנות והרגשות. הכל נאמר, או שאולי הגעתי לתקרת יכולות הכתיבה שלי ולא מסוגל לפרוץ אותה, כמו ששניהם עושים לתקרת הטניס העולמית?

סוגיה, לא נכחיש זאת.

אנחנו מהצד של הכדורסל בחתונה הזו, אבל הטניס הוא כמו בן משפחה שהכרנו תמיד. הוא הולך וצובר הערכה מאנשים שלא ידעתי ולא חשבתי שיש בינם לבינו משהו. ולנו, שבאים מהכדורסל, מומלץ שלא לתפוס פוזה של אפנדי ולדבר במונחים של מיעוט אוהדים, רייטינג נמוך ושאר כהנה וכשמה. מהקשקוש הזה יש לנו מספיק לאורך כל השנה במאבקנו המוצדק נגד הביפ המזורגג.

באתי בשביל רוז'ה-שלנו, נשארתי למען שני המנוולים: הקיפוד הסרבי והמנוול הספרדי. בעבר הלא מאוד רחוק – אם "שלנו" לא היה אחד השחקנים על המגרש, לא היה סיכוי שאראה יותר ממערכה, אולי מערכה וחצי. בטח לא באמצע הלילה. דברים השתנו. המנוולים האלה מהפנטים. ויחד עם התפאורה וגודל המעמד קשה לקום מהכיסא.

אחרי ה-6-7 של נדאל במערכה השלישית, איפשהו בסביבות 2:40 בלילה, הלכתי לישון. מי ייקח את תומרינגו סטאר לגן, אתם? המהלך הראשון של הבוקר היה לבדוק מה תוצאת הסיום. מתברר שג'וקוביץ' לקח את הרביעית עם 1-6 והתואר שלו.

ואני שואל: איך?

הרי אחרי שובר השוויון המנוול הספרדי קיבל תנופה, עוצמות ואנרגיות חדשות. הוא נראה חד, הוא נראה. וג'וקוביץ', לפחות בכמה מהתנועות והחבטות שלו באותו זמן, הראה עייפות.

התשובה: זה טניס. ספק אם אפשר להבין נפש של שחקן, וספק גדול יותר אם אפשר להיכנס לראש שלו. הרי שחקנים בעצמם לא תמיד יודעים להסביר מה קורה שם. אז שאני?

ולג'וקוביץ' יש כנראה עוצמות חבויות. אקסטרה אנרגיות וראש הרבה יותר חזק מלפני כמה וכמה (וכמה!) שנים. אז נדמה היה שהוא יכול להיות מין אנדי מארי כזה. מוכשר מאוד, אבל עד כאן. עם תקרה מזכוכית משוריינת.

הכושר הגופני מרהיב. הריצה בלתי פוסקת. ישנן דקות שבהן כל אחד מהשחקנים האלה, על פי תורו ועל פי המומנטום, מתחפש לקיר שעונה לכל כדור. המתקיף מנסה שלל וריאציות, פונה לכל הכיוונים, משחרר זוויות ועוצמות וכדורים שטוחים שלא מהעולם הזה. ובכל זאת, הקיר מחזיר כל כדור שמגיע. אין תסכול גדול מזה. אבל פתאום נגמרת הבטריה ברגליים, וזו שבראש מאבדת מעט אנרגיה והכל מתהפך. הקיר כבר לא קיר והכדורים עוברים דרכו.

לא מזמן ישבתי מוכה תימהון במשחקים בהם נדאל המנוול לא נתן מנוח לרוז'ה-שלנו ואמרתי לעצמי: מה רוצים מפדרר? זה לא אנושי, אי אפשר לנצח שחקן כזה. הוא מגיע לכל פינה, הוא לא נגמר, לא מתעייף.

עברו שנתיים-שלוש ונמצא הפיתרון לנדאל. 0-6 לג'וקוביץ' במשחקי גמר ביניהם לאורך השנה. אין שום סיכוי שהייתי מאמין, אם מישהו היה רושם כתובת כזו על הקיר לפני כמה שנים.

שאלתי אתמול מישהו אם אני יכול, לדעתו, להגיע ל-30 נגד הקיפוד או המנוול במשחקון כלשהו לאורך משחק. קיבלתי תשובה לעניין: רק אם הם יעשו פעמיים דאבל-פולט. נאה.

שלומות ונצורות בשלב זה.