זה עוד לא היה לי.

כלומר, לא נגד השכן. והאמת היא שגם מול אחרים אני לא זוכר מתי הפסדתי 6-0 במערכה.

הכל נראה כרגיל כאשר התייצבנו למשחק השבועי, למעט נתון הפתיחה שהיה משותף לשנינו: זה היה המפגש הראשון אחרי שלושה שבועות.

החיים, יו נואו, מעמידים בדרך כל מיני מכשולים. רוב הזמן מתגברים, אבל אם לא ואילוצי היומיום-ערב-ערב מכריעים אותך – התוצאה היא כמעט הריונית-אסון: מפגש הטניס נדחה. לא משחקים טניס השבוע.

אני מוכרח לומר, גם אם אין איש שמאלץ אותי, שוויתור על הטניס השבועי גורם לי לאכזבה גדולה. כגודל הציפייה כך גודל האכזבה אומרים האומרים, טוענים הטוענים, מדווחים המדווחים ומספרי המספרים וכולם צודקים. כל אחד מהם עד לאחרון.

ובקיצור, הגענו נטולי כושר לחלוטין כנראה. הרצף שלנו נקטע מה שלא מנע ממני לצאת בדהרת סייח צעיר אל המגרש ולהרביץ 1-6 מהדהד במערכה הראשונה. השכן נראה מיואש. אני לא אוהב כשהוא מיואש, כי אז לניצחון נלווה טעם לוואי. קל מדי כאילו, יו נואו. לא מחזיר מאבק כאילו, יו נואו.

לא רציתי לגרום לו מרירות ותסכול אז אמרתי לעצמי, אוקיי: בנקודה הראשונה, אולי גם השנייה, אתה מרגיע. תן לו, מה יש.

מפה לשם ומשם לפה, 0-2 לא מאוד מפתיע לשכן במערכה השנייה. חייתי עם זה בשלום יחסית, אבל כבר אז החלו תחושות מוזרות של אי נוחות להתערבב עם עייפות ועם זחיחות ושאננות. אחרי הכל, המאזן בינינו עד לטניסלע הנוכחי היה 0-15. והוא מעולם לא ניצח באף מערכה. לא היתה סיבה מאוד מיוחדת לדאגה, רק צורך להיות מפוקס אם להשתמש במטבע לשון שטבע רבי פנחס הגרשוני אי אז בימים.

החלטתי שאני מכניס את עצמי בכוח לעניינים, אבל רפיון מוחלט השתלט עלי. הסרבים היו גרועים להחריד, השכן השתפר והתלהב והרביץ כמה מכות שלא ברור מאיפה הביא אותן, ומפה לשם זה 3-0. וככל שהכרחתי את עצמי להתמקד ולהחזיר מאבק, שום דבר בי לא התמקד ולא החזיר מאבק. 4-0, 5-0.

בנקודה הזו התחייבתי לעצמי שאני נותן הצגה ועושה מזה 5-5. שהרי במלוא הכבוד מדובר בסך הכל בשכן, כן? כן-כן, השכן. זה שהפסיד לי 15 פעמים ברציפות. ההתחייבות נשמעה בקול כל כך רפה כנראה, שלא לקחתי את עצמי ברצינות מספקת.

הוא עשה מזה 6-0. לא יודע איך, בחיי.

השכן היה מאושר והניף ידיו לשמיים משל היה רוז'ה-שלנו שחוזר למקום הראשון בעולם בניגוד לכל ההערכות. הייתי נבוך מאוד, אבל חילצתי חיוך קלוש וסמי-מפרגן. שיהיה מבסוט, מה יש, מגיע לו. ירדנו לנוח, אבל הפעם לא הסכמתי למנוחה ארוכה מדי שמוציאה אותך מאיפוס.

אין לי ספק וספק אין לי, שאני לא יודע להפסיד בכבוד. לא יודע לקבל הפסדים, לא יודע איך להתמודד איתם. בטח לא כשזה קורה מול השכן.

"היידה, ממשיכים, מערכה שלישית", אמרתי לו.

ספק אם השכן היה מעוניין במערכה שלישית. מבחינתו, הוא כבר ניצח. והאמת? צודק. אחרי 15-0 במאזן הכללי לבוא פתאום ולנצח מערכה על האפס? ועוד לקום מה-6-1 שחטף במערכה הראשונה? רק אלילים יכולים לעשות דברים כאלה.

ואני אומר לכם באופן הכי חד משמעי שאפשר: השכן הוא הרבה דברים. אליל הוא לא.

טניס מאוד לא גדול שלי במערכה השלישית (אוקיי, הוא אף פעם לא גדול, זה נכון) החזיר אותי לעניינים עם 2-6 וניצחון נוסף, 0-16 במאזן הראש בראש. אבל את חרפת המערכה השנייה לא אשכח כל כך מהר. זה פשוט היה חזק ממני. נכנעתי, קרסתי, התפרקתי, נתתי לגוף לשלוט בראש, שאולי הגוף והראש שלו בי ביחד. ואם הגוף והראש עושים יד אחת, אז מי אני בכלל, בעצם? נפש יהודי הומייה?

שום דבר לא המה שם, באוניברסיטת ת"א, בדקות האלה. גם לא היונה ההנפלדית.

אני אולי מקצין ולוקח את זה למקומות רחוקים מאוד, אבל מבהיל לגלות שיש דברים שחזקים ממך וגם מכריעים אותך. לא צחוק, גם לא נעים, אבל לפחות במקרה הזה מדובר בספורט. בסך הכל ספורט. אפילו זה לא: ספורט לחובבים מקשישים, לא יותר.

ובסופו של דבר, בכל זאת נרשם ניצחון. קצת מביך, אבל ניצחון.

ויטאס גרולייטיס הפסיד לביורן בורג 17 משחקים ברציפות. בפעם ה-18 הוא ניצח ואמר: "עם כל הכבוד לבורג, אף אחד, אבל אף אחד, לא מנצח אותי 18 פעמים ברציפות".

אגב, הטניסלע השבועי מספר 18 מתקרב.