נהניתי מאוד לראות את כוכבי העבר בשני הצדדים, גם אלה של הגליל ובמיוחד את ברד ליף (בא לי בזאת הפעם ליפול על חרב, למות עליך, למות, למות עליך, לזכר ערב שלא יחזור), וגם את אלה של שתי התל אביביות (הלו זלוטיקמן, שלום עמוסל'ה, היידה יונה הנפלדית, ערב צח גם למוטי דניאל, תומר שטיינהאור ועמי נאווי חסר התקדים).

בלילה ראיתי את מאמננו הלאומי יושב עם קופמן העבה ומלין משל היה מליניאק לפחות, על כך ערב משחק האולסטאר הזה אינו מאורגן כפי שצריך, בגלל כל מיני סיבות כאלה ואחרות בהן נקב. צודק יותר, צודק פחות, אני אתייחס לעניין אחר, ברשותכם, מאחר שבפינת נעלמו כלא היו אנחנו עוסקים. ושמה האחר הוא, כידוע, חלף מן הרוח.

זהו, שאחד מרגעי השיר צולם עוד בחדר ההלבשה של גליל לפני משחק הוותיקים ובו מדבר אנדרו קנדי האגדי אל הגופיה מספר 13 של מייק גיבסון שהוכנה מראש ונותרה מיותמת על אחד הקולבים. וקנדי עומד ומתאר איך הוא תמיד פה, בפינה הזו של חדר ההלבשה, ומייק עמד שם, והוא אוחז בגופיה ומדבר אליה ומספר לגופיה עד כמה גיבסון חסר לו באותו רגע.

ולמרות שכל הקטע ארך אולי עשר שניות, זה היה ממש מרגש. אמרתי לעצמי, יא אללה, כמה חבל שהזיקית, כינוי שהמצאנו לה לפני 15 שנים בנשיאות סיפרה בסלע עוד בימיו בהפועל ת"א, לא הגיע לכאן. כמה חבל. ובעיקר – איזו פאשלה.

איזו פאשלה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

ססססססאמק, אוקיי?

את מייק גיבסון לא הבאתם? איך, איך יכולתם? מה זה הנימוק הקלוש עד מעצבן ומתסכל הזה של "לא מצאנו"? מה זה אמור להביע, מה זה צריך להיות? את ברד ליף מצאתם ואותו לא? הנה, גם אני מצאתי. אל תתהדרו בליף, זו לא חוכמה. רציתי את גיבסון!

והרי ידועה מנהלת הליגה בפזרנותה הרבה על כל מיני דברים של מסביב, שלל גאדג'טים, סוגי קונפטי למיניהם ופרסים לרוב. אינעל העולם הזה, ואם באמת לא מצאתם – אי אפשר היה לשכור את שירותיו של חוקר פרטי בארה"ב, לשלם לו 1200 דולר ולאתר אותו? מה זה 1200 דולר בשביל קופל? בשביל המנהלת? פחות מעשרים אלף דולר הם לא מתחילים לדבר. ואולי זה עולה פחות? לא בדקתי. סער פלסנר, המפיק של רק ספורט ברדיו ללא הפסקה, התוכנית שממנה מובאים כאן מפעם לפעם לינקים לראיונות רדיו, היה עושה לכם את זה גם ב-600. ואין בן אדם שהוא לא יכול לאתר על הפלאנטה.

מה עם הוריו? מה עם משפחתו? מה עם סוכניו לאורך השנים? שכונת ילדותו? הרי כולנו יודעים היכן גדל והיכן נולד, וגם אם לא, מה יותר קל מלהציץ בספרי כדורסל ולגלות את זה. ואתם יודעים איך זה עובד: וואנס הגעת לאיזור מגוריו, תחרוש קצת ברחובות, כנס לספר שעובד כבר שלושים שנה באותה שכונה, לסנדלר, לבעל המינימרקט. אתה כבר תמצא אותו.

כל כך רציתי שהזיקית, אחד מגדולי החביבים בכל הזמנים וידיד קרוב יחסית של נשיא הסיפרה בזמנו, ירוץ הלוך-חזור על המשטח בכפר בלום ביום חמישי. ואז, בשגגה, כאילו בטעות, ידפוק איזה דאנק אימים או יכיש את יריביו בלשונו הארוכה כזיקית, אותה נהג לשרבב מפיו פעמים רבות בשעת משחק. ואך ורק ישר וקדימה, אגב, אף פעם לא לצדדים כמו מייקל ג'ורדן או טוני פארקר. רואים את פארקר? לא ככה, רק ישר. קדימה. זו היתה לבטח אחת התכונות הייחודיות לזיקית.

אין ספק שגיבסון חלף עם הרוח והוא מתאים כמו כפפה לפינה הפנטסטית (מה אתם יודעים, תגובות טובות מגיעות לגביה במייל הנשיאותי). לא שמענו מלה מאז פרש, לא קיבלנו אפילו בדל אינפורמציה לגביו מאז. אבל היינו כל כך קרובים לגמור את העניין הזה ביום חמישי, שזה פשוט כואב ומעצבן. איפה הוא, יא אללה? ודאי מחליף צבעים בנחת באחד האיזורים המוריקים של ארצות הברית, אנא עארף.