רבותיי וגבירותיי (אני יודע שגם אתן כאן לפעמים) הנשיא שלכם מדדה ופצוע. וזהו סקופון לא נאה בעליל.

לא נבדקתי, אבל יש שם משהו בוודאות. שבוע שלם ויותר שמורגש כאב חד וחריף באיזשהו שריר או רצועה בתחתית כף הרגל שמקשה על ההליכה ואפילו גורם לצליעה קלה.

צוק העיתים, זה כנראה הסיפור. הלוגיסטיקה הכרוכה במעבר לבית הסבתא לתקופה ממושכת וההתארגנות המתישה לקראת שיפוץ הלשכה הנשיאותית שהחל, בשעה טובה, אתמול, גבתה ריכוז רב במשימה ודחתה כל דבר אחר.

סחבנו, קיפלנו, ארזנו, תיזזנו, פרקנו קרטונים ולאורך כל הזמן הזה גם קנינו, הסתובבנו, תיאמנו, תמחרנו, התמקחנו. ריצוף, אריחים לאמבטיה ולשירותים, פרקט, שיש, מטבח, אסלות, תאורה, כיורים, ברזים, מזגנים, מקלחון, אמבטיה, דלתות ומה לא. הראש עמוק-עמוק בתוך העניין. פרויקט-פרויקט.

בהזדמנות, אם ייצא ויתחשק, אולי יבוא אייטמון נפרד בעניין הזה.

בקיצור, לא הלכתי לרופא למרות שנדמה לי, על אף שאינני, שהיה ועדיין יש מקום לעשות את זה.

הגעתי אל הטניסלע השבועי עייף ומפוהק באופן חריג אפילו לעצמי מתוך תקווה שחדוות המשחק תשכיח את הכאב. השכן כמו תמיד – עייף ומפוהק עוד יותר ממני. אשתו הייטקיסטית, אשתו. הילדים, בני 4 ו-2, באחריותו במשך שעות רבות מדי יום. לא פשוט בכלל.

וכמו תמיד, ברגע שבו ראיתי את המגרש, אחזתי במחבט והתחלנו להעביר קצת מסירות מעבר לרשת לחימום, שכחתי מהכל. מהעייפות, מהמעבר והשיפוץ, מהכאב בכף הרגל.

פתיחה נשיאותית סוערת הביאה אותי ל-0-3 מהיר והשכן החל להעלות על פניו את המבטים האלה, שבהם הוא מביע עד כמה הוא כועס על השטויות שהוא עושה. אלה הרגעים שבהם אני מחניק חיוך. אוהב לראות אותו אוכל את עצמו ולא מוצא פתרונות.

אלא שאז קרו שלושה דברים: הראשון, נכנסתי לאיזו שאננות בגלל היתרון המהיר והקל. השני, כף רגלי השמאלית החלה לכאוב. השלישי, וכנראה המעניין ביותר, ביתרון כל כך ברור הרשיתי לעצמי סוף-סוף להגניב עוד ועוד מבטים בבחורה הבלונדינית היפה ששיחקה במגרש הסמוך (את קוראת כדורסלע, חבובה? את, את עם החצאית האפורה והחולצה הכחולה עם שרוולים ארוכים. יאאא אולוהייים, הפרעת לריכוז הנשיאותי, הפרעת).

והשכן קלט את העניין והשווה ל-3-3. בדרך כלל אנחנו לא לוקחים הפסקות אלא משחקים מערכה שלמה הפעם נשברתי, ובחרתי בטקטיקה הידועה: לא הולך לך, תזמין טיפול רפואי. איש לא התנדב לטפל בכף רגלו השמאלית של הנשיא, אז פשוט נחנו. המוני האוהדים שצפו בנו לא מחו.

לראשונה במסגרת המשחקים בינינו עברו בי הרהורי פרישה מהמשחק, אבל חבל לקלקל מאזן 0-17 בגלל דבר כזה. חבל גם להפסיק משחק שאנחנו מחכים לו שבוע שלם. השכן בכל זאת הביע דאגה ושאל אם אני מעוניין להפסיק, אולי כדאי לתת לרגל מנוחה. המשכנו, אלא מה.

עליתי ל-3-4, הוא השווה. התחיל לרדת גשם.

הבלונדינית מהמגרש הסמוך והפרטנר שלה (מה מיוחד בו, לעזאזל? ואיך זה שאני תקוע השכן והוא איתה?) עזבו.

לא רצינו ללכת הביתה. פעם בשבוע, מחכים בציפייה, והרי גשם פה זה עניין של חמש דקות ולא יותר.

הגשם פסק, עליתי ל-4-5 ומשם ל-4-6. ניצחון במערכה על אף הכאבים והצליעה.

המערכה השנייה הלכה יפה ל-1-4. הוא חזר וניצח בשני המשחקונים הבאים. ב-3-4 שאלתי את עצמי אם אני רוצה לבזבז פה עוד הרבה זמן ולסבול מהכאב, או פשוט לגמור עניין. "תגיד\ אתה רוצה להיות רציני כבר?" שאלתי את עצמי.

4-6 נשיאותי, זה מה שיצא מהשאלה שלי.

אבחנות לקינוח:

אחת, בהליכה כואב יותר מאשר בריצה. כשרצים יש פחות זמן לחשוב על הכאב. כשהולכים באיטיות בין משחקון למשחקון, או סתם אוספים כדורים, הכאב מורגש והצליעה כמעט בלתי נמנעת.

שתיים, במצב של פציעה או כאב כל נקודה שמשיגים נראית הרבה יותר גדולה ממה שהיא. חוץ מזה, יש גם קצת תחושה של גיבור. לא זוכר מתי הייתי גיבור בפעם האחרונה. יש בזה משהו נחמד, לא נכחיש זאת.

שלוש, לנצח כשאתה פצוע וכאוב מעליב את היריב, יו נואו. הוא כשיר, אתה פצוע ומדדה ובאמת כואב לך, ובכל זאת ניצחת. איפה זה שם אותי? איפה זה שם אותו?

ארבע, טניס זה משחק גדול. פצוע, כשיר, מה זה משנה.

יצאנו מרוצים, בערך. אני מהניצחון, מהעובדה שיכאב קצת פחות עכשיו ומהמאזן הנקי שממשיך לתפוח. השכן מעוד משחק צמוד שרק מקרב את הסוף של רצף הניצחונות הארוך הזה (0-18).

ובשבוע הבא, אם זה יימשך ככה, לא תהיה ברירה אלא לפנות לרופא. אחרי הכל, מישהו פה דוגל בנוחות, נינוחות ונוחיות, וזה לא המצב כרגע.

שלומות ונצורות בשלב זה.