"בליך" רמת גן נגד "זיו ומרקס" ירושלים בליגת התיכוניים. קרוב לוודאי המשחק הטוב ביותר העונה מבין אלה ששודרו בטלוויזיה (ערוץ 50). על פי אנשים שמכירים את הליגה ועוקבים אחריה מקרוב יותר ממני, זה היה אולי אחד המשחקים הטובים ביותר בשנים האחרונות לאורך העונה הסדירה של הליגה הזו.

אבל יחכו קצת הצעירים של היום.

קודם כל ולפני הכל, פגשתי את עוז ויגודמן. השם אולי לא אומר הרבה אבל אי אז בימים, בעודנו שחורי שיער ותמימי מבט ודרך, ויגודמן סווישווש רשתות ברמה גבוהה בילדים, נערים ונוער ואחר כך גם בבוגרים. הוא מבוגר ממני קצת ולא יצא לנו לשחק הרבה פעמים זה מול זה, אבל הוא זכר. ואני זכרתי.

ומדהים לראות – לפחות אותי – איך אחרי כל כך הרבה שנים הדבר הראשון שאני רואה בו, והוא כנראה רואה בי, זה שחקן כדורסל טוב. אפילו שממני לא יצא כלום והוא יכול ואמור היה להגיע יותר רחוק מאשר עונה וחצי-שתיים בליגת העל.

ראינו את השחקנים הצעירים שהיינו. לא את השיבה, לא את הקמטים, לא את הפדחת. מין אחווה כזו של שני טאווילים שמדברים בגובה השמיים מעל כולם כאילו עמדנו מחוץ לאולם הי"א במכון ווינגייט אחרי אימון מתיש.

מדברים על כאן ועכשיו אבל יודעים מאחורי המלים: 'בואנ'ה, הבחור הזה שמדבר איתי עכשיו היה שחקן-שחקן'.

רק אחר כך מתאפסים קצת ומברכים זה את זה במלות נימוסין מקובלות וגם נלהבות. ויגודמן הוא מנהל נבחרת הכדורסל של "בליך" ופעיל בבית ספר בשלל תפקידים אחרים. נראה כמו מישהו שמאוד נוח לו, שמצא את מקומו, מחייך, אקטיבי, חם ומאיר פנים. יופי.

המשחק עצמו? אש. מהפכים, שינויים, "זיו ומרקס", עם עופר רון כמאמן, פותחים חזק עם 27 נקודות והצגת שלשות פנטסטית – אירוע נדיר מאוד עבור ההגנה של "בליך" העונה ובכלל בשנים האחרונות – ומצטמצמים כצפוי ל-19 ברבע השני ו-11 ברבע השלישי.

רמת גן, עם דני פרנקו כמאמן זה הרבה מאוד שנים שם, חוזרת בהדרגה תוך שינוי הגנות והגברת אגרסיביות. מפה לשם כל היתרון הירושלמי נמחק ורמת גן לוקחת אוויר. איתמר מור, עם 13 נקודות ברבע האחרון מתוך ה-29 שלו, לוקח את ירושלים לניצחון חוץ 78-82 אחרי ש"בליך" ניצחו במשחק הקודם בשתי נקודות הפרש.

"אני חושב שכבר חמש שנים לא ספגנו 82 נקודות", אומר ויגודמן בסיום ואנחנו לוחצים ידיים ולא ממהרים לשחרר. כאילו יודעים שברגע שזה יקרה, נאלץ להיפרד שוב גם משאריות תהילתנו הקצרה מהימים ההם.

חדל נוסטלגיה. כמה מלים על כאן ועכשיו.

אור קהל, עם גוף גדול ונעליים זרחניות של מקצוענים, מתפתח להיות גארד מצוין. לוקח אחריות, טווח גדול בקליעה, גדול פיזית, קלע מצוין. היו לו 28 נקודות לזכות "בליך", אבל גם שבעה איבודים – שניים מהם קריטיים ממש לקראת הסיום, ואין דרך טובה לומר את זה: חלק מההפסד יושב עליו. ממש עליו. הוא יודע והוא מרגיש והוא יתאושש ויגיב כמו שצריך.

אלעד מדג'ר, עוד שחקן של "בליך", הוא בחור בגובה 1.92 שמשחק בעמדה 4 פחות או יותר. סיים עם 16 נקודות ו-13 ריבאונדים ועברה מחצית שלמה לפני שזיהיתי שמדובר ביופי של שחקן. שקט, עושה את העבודה, אתלטי, אגרסיבי וקשוח בדרכו שלו. הנוכחות שלו על המגרש היא חובה כמעט בכל הרכב של
"בליך".

עם הגובה שלו הוא לא יוכל לשחק בעמדה הזו בליגת העל, ולאורך המשחק הפעם לא היו יותר מדי אפשרויות לראות או לוודא, אם הוא נהנה מיכולות של גארד. אם כן – אולי יש על מה לדבר. אם לא – הוא ייאלץ לרדת לליגה נמוכה,
כנראה.

נכון להיום, אין הרבה ברירות. לא כולם יכולים לרוץ ולזרוק וללכת אחד על אפס לסל ולזקוף אצבע אל הבנות ביציע ולשגר להן חיוך של מיליון דולר, כאילו היה מיקי ברקוביץ'. הרי מישהו צריך לשחק את ה-4 וזה בדיוק מה שמדג'ר עושה.

אגב, הפאשלה הגדולה ביותר מבחינתי בשידור היא פספוס הרגע בו יצא בחמש עבירות. כנראה שלא הייתי ער מספיק ופשוט לא זכור לי מתי יצא. אולי אתפוס שידור חוזר כדי לברר עד כמה באמת היתה השפעה גדולה ליציאה שלו על העובדה ש"בליך" הפסידה בסופו של דבר.

רציתי להעניק לו את תואר השחקן המצטיין יחד עם אור קהל במקרה של ניצחון רמת גני, אבל אמרו לי בהפקה ש"אורביט", שלקחה חסות על הליגה, מחלקת רק פרס אחד ואי-אפשר. "מזל" שהפסידו, פתרו לי את הבעיה.

כי MVP בסופו של דבר, היה רק אחד. איתמר מור. נהניתי מכל רגע ממנו. שומר על הכדור בחסד, קל תנועה להדהים ומתעופף באוויר בדרך לסל מעל שחקנים. שמאלי – שזה מרגיש קרוב ונוח – ומשחק באופן בוגר מאוד.

מור, מספר 4 באדום, הוא 2-1 ואמור להתפתח לרכז. התלהבתי בעיקר מהבגרות במשחק שלו כפי שבאה לביטוי בעיקר במחצית השנייה. בראשונה הוא הבליט את הידית. כבר לא יכול לחכות לפעם השנייה שאראה אותו משחק, כדי לוודא שראיתי טוב ודייקתי בהנחות.

בכלל, אחוזי הקליעה של "זיו ומרקס" (70 אחוז לשלוש עד למחצית ו-53 משם בסיום, יחד עם אחוזים טובים מאוד לשתיים) החזיקו אותם כל הזמן בתמונה. הם משחקים יחד, מוצאים שחקן חופשי, חוסמים כמו שצריך אחד לשני ויש בהם רוח מיוחדת. קשה לשבור אותם.

חוץ מהאקוסטיקה הנוראית שהרגה לי את האוזניים, היה תענוג, כרגיל. הכל צעיר, הכל מלא מרץ ומי שמסתובב בליגה שנים טוען ששידורי הטלוויזיה גורמים לשחקנים להיות מלאי אנרגיות אפילו יותר ממה שהם בדרך כלל, ועל הדרך גם נרגשים, מבולבלים ולחוצים.

בשבוע הבא "רוטברג" רמת השרון נגד "עמק החולה". סוף סוף הזדמנות מבחינתי לראות קבוצה בפעם השנייה העונה (זו מהגליל העליון) ולנסות להבין ביני לבין עצמי מה למדתי, מה אני זוכר, ומה אני מפענח – במקום להתחיל ולבחון הכל מחדש בכל משחק ומשחק.

אומרים שיכול להיות שם וואה וואה ווי וואה של משחק.

ואם נחיה גם נראה.