לא מזמן, במסגרת משחק הטניס השבועי שלי נגד השכן, הגענו למצב נדיר: הוא הוביל 3:5 ו־15:40, ומכות ההגשה היו שלו. נקודה אחת נוספת והוא סוף סוף היה מנצח מערכה ראשונה בתולדות המשחקים בינינו. למרות שהייתי רפה וחסר מוטיבציה כללית ביום ההוא, לא הייתי מוכן לוותר מרגע שהורגש באוויר ריחו החריף של ההפסד. הבטתי בשכן מהצד השני של המגרש, רחוק מעבר לרשת, תוך כיווץ העיניים כמו רוג'ר פדרר שמכשף את היריב, ולרגע הרגשתי כמו סופרמן ששואב כוחות מחדש אחרי שנחשף לקריפטונייט המשתק. כנראה שהיה די בזה להפוך את התוצאה. המערכה הסתיימה ב־5:7 לזכותי, ובמערכה הבאה הוא התפרק 3:0 עד שביקש להפסיק לשחק ולחזור הביתה. גיים אובר.

ברמות שמעבר לשני בני 40 פלוס שמשחקים בעיקר כדי לא להשמין, עמידה בלחצים היא עיקר הסיפור בטניס — ספורט אישי של שני יריבים שנתונים למספר הרב ביותר של עליות וירידות תוך כדי משחק. כולם מכים חזק, כולם מתאמנים קשה, כולם משתמשים בכל סוגי החבטות וכולם מוכשרים באופן כזה או אחר, אבל המשחק מוכרע בשאלת החוסן המנטלי. בהתאם לכך, שחקן הופך למקצועני באמת כשהוא שולט במצבי לחץ: מזהה אותם, צולח אותם כאילו הם שלבים רגילים לגמרי במשחק, ומשתמש שוב ושוב באסטרטגיית ההיחלצות, בלי להטיל ספק ביכולותיו.

ניקח לדוגמה שחקן שמוביל 4:5 ו־30:40 במערכה השלישית, אחרי 1:1 צמוד ומתיש בשתי הקודמות. הוא כבר היה בסיטואציה הזאת כל כך הרבה פעמים ועדיין אין לו תוכנית ברורה לגבי המהלך הבא שלו, או איך הוא עומד לסגור את המשחק הזה לעזאזל: האם להשקיע את כל הכוח ולהמר על אייס שיכול לסיים הכל מוקדם ולהביא ניצחון? יש פה סיכון, כי הוא עלול להחטיא את המטרה ולהישאר עם מכת פתיחה שנייה חלשה יחסית, שתלחיץ אותו ותעניק יתרון ליריב. אז אולי ללכת על הגשה בטוחה יותר ולהישאר מאחור עד שהיריב יטעה? גם כאן יש מינוס, כי ככל שהנקודה תימשך, הסיכוי לטעות גדל גם אצלו. השניות חולפות, ואם לשחקן לא ברור חד־משמעית איזה מהלך ינצח לו משחק, הלבטים יכרסמו ויפגעו ביכולת שלו עד כדי אובדן היתרון שייגמר בהפסד. זה לא עניין של כישרון ספורטיבי; זה סיפור של שליטה בהרגלים ואימון הדבר הזה שנמצא בין האוזניים. זה בעיקר אתה והמוח שלך, עוד לפני שהיריב בכלל נלקח בחשבון. או כמו שתיאר מר חוסן מנטאלי, רפאל נדאל, בספרו "רפא": "הדבר שאני עובד הכי קשה למענו במשחק טניס הוא להשקיט את הקולות בראש. זה שמצליח לבודד עצמו מהחששות ומהעליות והירידות הבלתי נמנעות במהלך משחקים הוא זה שיצליח יותר מכולם".

אין אסטרטגיה אחת טובה להכרעת משחק. אם היתה כזאת, הממציא שלה היה מיליארדר. העיקרון דווקא כן ידוע: צריך להיצמד מראש לתוכנית פעולה. לא כזאת שנקבעת תוך כדי משחק, אלא בבית, באימונים, הרבה לפני שעולים למגרש. זאת אולי תכשיל אותו מפעם לפעם, אבל ההחלטה המוקדמת להשתמש בה היא צעד אחד בדרך לניצחון. הלוגיקה ברורה: תרגול חוזר ישפר ביצועים, ויביא לכך שהאינסטינקט וההרגל יגברו על סדקים מנטליים שיסתיימו בהרס עצמי על המגרש. והכי חשוב, תוכנית המשחק למצבי לחץ חייבת להיות מותאמת לאיכויות ולסגנון האישי: לא יהיה חכם ללכת על "כדור אחרון" התקפי אם אתה שחקן הגנתי, ועל פעולות ארוכות ופסיביות שממתינות לטעות של הצד השני אם אתה נחשב ליוזם ולתוקפני. במשך שנים, למשל, כששום דבר אחר לא הלך, פדרר נהג לחלץ עצמו מפיגור בעזרת אייסים מדויקים להפליא שנחתו על הקו הרחוק של ריבוע ההגשה. כל כך מדויקים שגם אם היריב ידע שלשם הם יגיעו, הוא עצמו לא הצליח להגיע אליהם מעולם. במצב הכי קשה ותחת הלחץ הכי גדול הוא הפיק מעצמו דיוק, ריכוז וקשיחות שלא תמיד נראו בסיטואציות שגרתיות. זה היה עניין של תרגול אין קץ, אבל בעיקר של ידיעה ברורה: בפיגור כך וכך ובנקודה זו ואחרת של המשחק, זה הדבר שאליו אני הולך.

שימוש באסטרטגיה אפוא הוא קריטי להצטיינות במצבי לחץ לאורך זמן. אבל הוא עדיין לא פותר את הבעיה מספר אחת של טניסאים, שרלוונטית גם לכל תחום אחר בחיים: ביטחון עצמי.

לא אטעה אם אומר שביטחון עצמי הוא רכיב משמעותי במיוחד בטניס, והוא נחלק לשני סוגים: הביטחון הקבוע והביטחון השביר. הראשון נפוץ אצל מי שתוצאות משחקים אינן הדבר הקובע מבחינתם, אלא האמונה בכישורים ובכך שהם יכולים לעמוד ביעדים ככל שיתמידו וישקיעו. כישרון ויכולת לא נעלמים במקרה של הפסד, ומי שזוכר את זה נהנה מביטחון קבוע — היעד שאליו כולם רוצים להגיע. לעומתו מאפיין הביטחון השביר את מי שסבורים שאמנם יגיעו למטרות, אבל תוצאות גרועות מרחיקות אותם מהן בכל פעם מחדש. כל עוד המומנטום איתם והתוצאה הולכת בכיוון הרצוי, הם בטוחים בעצמם; ברגע שמשהו משתבש והסיכויים לנצח קטנים, נחשפת השבירות שלהם. ככה זה: במשחק שנעדר ממנו חיפוי קבוצתי, התנודתיות תוך כדי משחק עצומה.

רוב השחקנים, כמו רוב בני האנוש, אוחזים בביטחון עצמי שביר. ייתכן שדרכם לא התחילה ככה; הרי החוסן הפנימי תלוי מאוד בסביבה ובנטייתה לקטול או לשבח על סמך תוצאות בלבד. מי שסופג בצעירותו מההורים ומהמאמנים ביקורת שנסמכת רק על הישגים וכישלונות — למשל על הצלחה בעקבות כדור טוב וכישלון בעקבות טעות במשחק — ימצא את עצמו כבוגר בעל ביטחון שביר, שכל טעות שלו מטילה ספק בעצם יכולתו. זה בדיוק המקום שבו קורה מה שאסור שיקרה: הספקות מנתבים את השחקן, ושאלות כמו "איך אנצח אם אני גרוע" מכריעות את תוצאת המשחק לחובתו. זה גם הזמן שבו הוא מפסיק להשקיע את האנרגיות הדרושות לניצחון.

אנדרה אגאסי תיאר בספר "OPEN" עד כמה שנא את אביו השתלטן, מייק, שלא נתן לו מנוח. שכינה אותו הומו. שכיוון לעברו מכונת אימון שפלטה כדורים במהירות של 170 קילומטרים לשעה כאשר היה בן 7. שדחק בו לקחת תמריצים אסורים לפני טורנירים. שדרכו לברך אותו אחרי שזכה בטורניר ווימבלדון ב-1992 היתה: "לא היית צריך להפסיד במערכה הרביעית". באותו ספר ממש הוא מתאר את מאבקו בשדים הפנימיים ובהערכת עצמית נמוכה שליוו את כל שנות בחרותו, עד שבגר, התאושש ונעמד על שתי רגליו. ביטחון עצמי קבוע הוא היעד, כאמור. המפתח ליצירתו טמון בגיל צעיר ובכך שהסביבה תעשה כל מאמץ לעודד ולשבח במקום לסרס ולקטול. אם מרגישים שנדרשת ביקורת, החוכמה היא להתייחס אך ורק לדברים שבשליטת השחקן. רמז: התוצאה הסופית אינה בשליטת השחקן, לפעמים אפילו לא חבטה ספציפית. נהוג לחשוב ששחקן שולט במאמץ שהוא משקיע, בגישה שלו ובאסטרטגיה שהוא בוחר, אבל מחשבות ורגשות שמתעוררים תוך כדי משחק אינם חלק מזה.

בדרך כלל עובר זמן עד ששחקן מבין כי שקיעה לא רצונית עלולה להשפיע לרעה על יכולתו. חולף עוד זמן עד שהוא מכריח את עצמו להחליף מחשבה ולעשות כל מאמץ להתנהג בקור רוח. אבל בשר ודם אנחנו, ושחקנים פשוט נגררים לבורות שקשה להיחלץ מהם. בסופו של דבר אנשים נצמדים להרגלים הקבועים, למחשבות ולרגשות שלהם. שחקנים לא יכולים לשלוט במידת המאמץ אם הם עסוקים במחשבות שליליות, ולא יכולים לשלוט בגישה שלהם כשהם מתוסכלים. הם כן יכולים להתעורר פתאום ולהבין את מצבם המנטלי נכון לאותו רגע, אבל בדרך כלל יחלפו כמה דקות ויאבדו כמה נקודות במשחק לפני הליך ההתפכחות הזה.

כל מי שבא במגע עם טניסאי שבדידות במערכה היא עמדת המוצא הבסיסית שלו צריך לקחת בחשבון את הנתון הבא: שנים של אימונים מנטליים ועבודה בדגש על חיוביות עשויים לשפר משמעותית את ההכרה של השחקן במצבו הרגשי בזמן משחק. יותר מזה, הוא יוכל לשנות אותו מהר ובמודע ממש כשרגע מתסכל מופיע. אבל אי אפשר לעשות את זה בכל פעם, ולכן שחקן לעולם לא נמצא בשליטה מלאה על התוצאות שלו במגרש. אפילו לא מבחינה אסטרטגית.

ואסביר: שחקן יכול לעלות למגרש ולהחליט שהוא תוקף את הבק־הנד של היריב שוב ושוב כחלק מתוכנית משחק, כי זאת נחשבת לנקודת התורפה שלו. אבל מרגע שהמשחק מתחיל אין זמן למסקנות מודעות, וההרגלים משתלטים על הנעשה. אף טניסאי בעולם לא יכול לומר שכל חבטה שלו מונעת מהחלטה טקטית אידיאלית; הוא מבצע פעולות על סמך הרגלי עבר שנרכשו באימונים ובמשחקים. ולפעמים חשש וספק מקדימים את המחשבה הראשונה והאינסטינקטיבית שעוברת בראש, וגורמים להיסוס ולחבטה בלתי מוצלחת. רגשות, אם לתמצת, אינם ניתנים לשליטה במאה אחוז. ואם שחקן אינו יכול לשלוט בכל, איך הוא אמור להיות אחראי לטעויות שלו?

לצערנו ולשמחתנו, אנשים הם לא מכונות. אילו היינו מכונות, לא היו בעיות התמכרות בעולם הזה וגם לא אלימות. כולם היו יודעים לנהל כל מצב שמתפתח ברוגע מוחלט. זאת לא המציאות, וטוב שכך: במקום לנסות להשיג שליטה אוטומטית מלאה על כל פעולה או רגש, רצוי לעודד שחקן לחזק חולשות, לשפר את המשחק ולנסות להיות מודע יותר להתמודדות עם מחשבות ורגשות שליליים. אם שחקן מחמיץ כדור אבל היכה נכון טקטית ועשה זאת בגישה הנכונה, הוא אמור לזכות בעידוד. בדרך הזאת הוא יפנים שאמנם לא כל כדור יכול לנחות בפנים והחטאות הן בלתי נפרד מהמשחק, אבל אין לאלה דבר וחצי דבר לגבי יכולתו כשחקן. ככל שיתאמן יותר כך יגדל הסיכוי שלו להנחית כדורים פנימה, ולצידו גם האמונה ביכולותיו; זה הדבר שבשליטתו. זה הסטייט אוף מיינד שמביא שחקנים לתת את המיטב ולשאוב סיפוק גם מהפסד.

כל ההנחות הנ"ל מנוגדות לתפיסה הגורסת שאם שחקן מבצע פעולה כמו שכתוב בספר, הכדור יגיע ליעד במאה אחוז מהמקרים. אם אלה היו פני הדברים, לא היינו רואים שגיאות כפולות משחקנים מקצוענים שמתאמנים 10 ו־20 שנה באופן יומיומי על הסרב השני שלהם. ובכל זאת זה מחזה שכיח בכל משחק, אפילו ברמות הכי גבוהות. וכאן אנחנו מגיעים למכניקה של הטעויות: אילו מהן נכפות על שחקן ואילו אינן מחויבות המציאות.

שחקן ששוגה בהגנה תחת לחץ זמן בחישוב מעוף הכדור, או טועה בעודו נע בעקבות מכה של היריב — עושה טעויות שאינן בשליטתו. לעומת זאת, אם שחקן יציב ויש לו מספיק זמן להחזיר מכת תגובה והוא עדיין מחטיא — זאת טעות התקפית שיכולה להימנע. הסטטיסטיקה בעניין הזה בנויה על טכניקה נטו, כמו גם ההגדרה היבשה למונח "טעות בלתי מחויבת": אין שום התייחסות לבחירה לקויה בהגנה, למשתנה המנטלי או אפילו לקושי הפיזי שמציב המשחק (תרוצו אתם 5־6 מטרים, נראה אתכם, לפני שכדור שפגע ברצפה והתרומם שוב לגובה 60 סנטימטר יפגע שוב במשטח).

הגורמים לטעויות בלתי מחויבות יכולים לנוע מאיבוד ריכוז ומחוסר ביטחון, דרך חשש מהיריב ועד שינוי מהיר של החלטה קודמת שהתקבלה. זה יכול להיות גם התמקדות יתר בצד הטכני של החבטה, או התנהלות תחת רגשות כמו תסכול, כעס או עודף מוטיבציה. כל זה מוביל למכנה משותף אחד: המיקוד בפעולה לא מלא, והסחות דעת מטרידות את השחקן. המוח שוגה בחישובי הקואורדינציה והעיתוי, החבטות מגיעות באיחור, או שזווית המחבט ביחס לכדור אינה מדויקת. די היה לראות את תומאס ברדיך הצ'כי מפסיד בחודש שעבר בחצי גמר טורניר סינסינטי מול נובאק ג'וקוביץ', בגלל ארבע טעויות בלתי מחויבות במשחקון ההגשה האחרון שלו, כדי להבין עד כמה הכל שביר.

אי אפשר למחוק את הטעויות האלה לחלוטין, אבל אימון מנטלי — שהוא חלק בלתי נפרד מהטניס המקצועני כיום — יכול למזער אותן או להביא שחקנים להתמודד איתן טוב יותר. כתוצאה מכך יפחתו הטעויות הנמנעות, אלא שהן לא ייעלמו אף פעם. למה? כי טניס הוא פשוט משחק תובעני מדי.

בואו ניזכר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על טניס: שחקן יחיד צריך לפענח במשך מספר לא ידוע של שעות את מהירות הכדור שטס לכיוונו בעוצמה, את הזמן שנותר לו להחזיר חבטה, את המיקום שלו ושל היריב במגרש, ולעבד מידע קודם כמו טקטיקה ואסטרטגיה למשחק. אחרי כל זה הוא צריך לבחור נכון בזמן הנכון ולהפעיל בתיאום מאות שרירים בגוף כדי להכות בכדור קטן עם מחבט לא גדול, ולאחוז בו בזווית שתביא את הכדור ליעד הרצוי. מפרך לכתוב את זה, מפרך גם לקרוא, ועוד יותר לבצע בשטח. וכל זה לפני שהתייחסתי לתנאי אקלים בלתי נסבלים לעיתים, או לשחקנים כמו נדאל שלפעמים צוברים 40 משחקים ב־13 שבועות, עד שהם תופסים הפסד כהזדמנות להירגע.

בקיצור, טעויות נמנעות נובעות גם בגלל שלמשחק יש דרישות שגדולות על המוח האנושי. ולא שהטניס לבד בעניין הזה; כזה הוא הספורט בכלל, ומה שעושה אותו למרתק הוא היסוד הבלתי צפוי. הכדור בכדורסל מספיק גדול ביחס לחישוק כדי שאף שחקן לא יקלע 100 אחוז מזריקות העונשין שלו. השאלה אם תבוא החטאה גורלית בשניות אחרונות של משחק צמוד היא שעושה אותו למעניין.

ועוד דבר גורם לטעויות נמנעות: הסיכון. אם נדאל היה משחק אך ורק על בטוח, הוא היה מפסיד ברוב המשחקים. החבטות צריכות להיות מספיק מהירות, עמוקות וחזקות כדי להעניק יתרון, ואף אחד לא מגיע למגרש במטרה להשלים משחק עם הספרה אפס בעמודת הטעויות בדף הסטטיסטיקה. במילים אחרות, טעויות בלתי מחויבות המציאות נכפות על שחקן שמעוניין להסתכן קצת בביצועים שלו. וכולם מסתכנים, כי כולם רוצים לנצח. המטרה אינה לא להחטיא לעולם — יעד לא ריאלי ששחקנים נוטים להרגיש אשמים בגללה — אלא לצבור יותר נקודות מאשר להפסיד. בהקשר הזה ראוי להזכיר את אנדי רודיק, שירד כנראה להיסטוריה כ"פלא של סלאם אחד" (2003 בפלאשינג מדו). הפעם האחרונה שבה רודיק בחר לקחת סיכונים במשחק נגד פייבוריט וההחלטה השתלמה לו היתה בניצחון על נדאל לפני כשנה וחצי. מאז לא קרה הרבה מסיבות שונות, ובין השאר כי רודיק משחק כדי לא לטעות.

שחקנים ששוברים מחבטים או מקללים את כל העולם הם מחזה שהקהל אולי אוהב לראות, אבל בין זה לבין שיפור יכולתם או סיכוייהם לנצח במשחק אין כלום. להפך, רוב השחקנים עושים כל מה שצריך כדי לצמצם את מספר הטעויות הבלתי מחויבות שלהם, ובכל זאת נקלעים אליהן. המסקנות ברורות: אם שחקן לא נקלע לבעיה על ידי היריב שלו, הוא מגיע לשם בגלל אי שליטה עצמית, קושיי המשחק האובייקטיביים או עודף סיכון בסגנון המשחק. היות שמרבית הפקטורים במשחק אינם בשליטת השחקן, בטח לא המאמן שלו שיושב ביציע כאחרון האוהדים, נותר לו רק להתגבר על הקושי המנטלי ולנסות ליהנות מהמשחק; ככל שילמד להשתחרר מהר וטוב יותר מהלחץ, ככה הוא יטעה פחות ולא ימהר להאשים את עצמו.

ראש אפוא הוא החלק החשוב ביותר בטניס. לא הידיים וגם לא הרגליים. המטרה היא להיות כאן ועכשיו ולנהל נקודה אחר נקודה את הדרך קדימה, או את היציאה ממשבר שמתפתח תוך כדי משחק. מריה שראפובה ושחר פאר הן שתיים מהטניסאיות שממש אומרות את זה לעצמן בקול תוך כדי משחקים, כשהן מפנות גב למגרש ומזכירות לעצמן "עכשיו נקודה־נקודה". ועדיין, למרות כל ההסברים המלומדים, שראפובה החטיאה הגשות כפולות בחצי הגמר ובגמר ווימבלדון ביוני בכמויות שמספיקות לגדוד טניסאיות. היא זכתה בחודש שעבר בטורניר סינסינטי על אף 64 טעויות בלתי מחויבות ו-11 שגיאות כפולות במשחק נגד ילנה ינקוביץ'. זה כלום לעומת מספר השערות שהמאמנים שלה תלשו מראשם לאורך השנים, בידיעה שהשחקנית המצוינת הזו היתה יכולה להיות כל כך הרבה יותר גדולה ממה שהיא לו היתה חסונה יותר בצד המנטאלי. כי לפעמים אף אחד לא מבין מה מתחולל בראש של שחקן. אפילו לא הוא עצמו.