אוקיי, היום היינו בירושלים כדי לשדר את המשחק בין תיכון "זיו ומרקס" לבין תיכון "היובל" הרצליה. ציפיתי למשחק צמוד בהסתמך על שני המשחקים הקודמים של הקבוצות האלו שיצא לנו לשדר עד עכשיו: הניצחון של הרצליה על "שרת" בנתניה, והניצחון של ירושלים על "בליך" ברמת גן.

קשה לדבר על הערכות מוקדמות כמשהו מדויק. אחת הבעיות, אם אפשר לקרוא לזה ככה, קשורה לעובדה שיצא לי לראות כל אחת מהקבוצות רק פעם אחת. והפעם הזו היא בעצם כל מה שיש מבחינת קביעת עמדה, הערכה והתייחסות אליהן.

במלים אחרות: כשראיתי את "זיו ומרקס" מנצחים את "בליך" ומציגים כדורסל נהדר, יכולתי לנחש שהקבוצה הזו תהיה טובה מאוד גם ביום בו רק חלק מהשלשות שלה יצללו פנימה. יכולתי גם להעריך ש"היובל" היא קבוצה טובה מבלי לדעת מה הניצחון שלה בנתניה בזמנו משקף: האם זו היכולת הקבועה שלה? האם נתניה שיחקה מתחת לרמתה?

אלה שאלות שאפשר למצוא להן תשובות רק אחרי צפייה של מספר משחקים בכל אחת מהקבוצות. בפועל, זה לא קורה ויוצא שאני מופתע: בפעם השנייה ששידרנו את עמק החולה, למשל, זו היתה קבוצה אחרת לגמרי מאשר ראינו במחזור פתיחת העונה נגד מקיף יהוד. והפעם השנייה בה שידרנו את "זיו ומרקס", הראתה שהקבוצה הזו פחות טובה משחשבתי, אם כי עדיין מסוכנת מאוד בכל מצב וכנראה גם בכל מגרש, בית וחוץ.

"היובל" יצאו מירושלים עם ניצחון ב-12 הפרש לקראת משחק הגומלין בשבוע הבא (76-88). בשלב מסוים ברבע השלישי הם כבר הובילו ב-23-22 נקודות, אבל ברבע האחרון הפער הצטמצם כי בדרך כלל זה מה שקורה: הקבוצה המובילה, בטח אם היא משחקת בחוץ, נרגעת קצת, מרוצה מההישג ושמחה בניצחונה, אבל שוכחת שישנו גם משחק גומלין בדרך וצריך להיות אגרסיביים עד לשניית הסיום כי כל נקודה חשובה. הקבוצה שבפיגור, בטח אם היא ביתית, נותנת את כל מה שנשאר לה כדי לצמצם ולהשאיר פתח של תקווה לגומלין. זה בדיוק מה שקרה גם כאן.

ולמען האמת, זה היה תסריט צפוי מראש. הרבע האחרון היה כולו מנטאלי. "היובל", אולי מתוך ידיעה שלא תוכל לשמור על ה-23-22 הפרש שלא ממש משקף את הבדלי הכוחות, קיוותה לצאת ב-18-15, נניח. "זיו ומרקס" רצו להגיע לאזור ה-10, כדי לנסוע להרצליה עם אמונה.

רוני קאן, מאמן "היובל" היה מרוצה בסיום כי ספק אם תיאר לעצמו שינצח ב-12 הפרש בירושלים. מצד שני, הוא היה מגיע לגומלין הביתי בשבוע הבא הרבה יותר רגוע עם פער של 20 שכבר היה לו ביד, אבל השחקנים, כאמור, החלו לשחק לרוחב, ניסו לשחק התקפות ארוכות מוקדם מדי, הפחיתו מידת אגרסיביות ופשוט נרדמו קצת.

עדיין, הרצליה היא קבוצה פיזית, אגרסיבית, הגנתית ומחוברת מכדי שירושלים תנצח אותה בשבוע הבא ב-13 הפרש. זו קבוצה עם ריבאונד התקפה (ליעד שניידר), עם סקורינג (רועי איילון, זיו בן הרוש), עם פייטרים גדולים (חן שנהב ואחרים) ושני רכזים שונים לגמרי זה מזה (דן דרגוצקי ואיתי שתיל) שנותנים לה ממדים שונים במשחק ההגנה וההתקפה. ובכלל, "היובל" היא קבוצה עם רוח וקשיחות ומאמן מנוסה שמלטף ונוזף, מכוון ומעיר. נראה שהוא עושה עבודה מצוינת בקבוצה הזו.

ירושלים? אכזבה, לפחות על סמך מה שהראתה ברמת גן נגד "בליך". איתמר מור הספיק לשלושה-ארבעה מהלכים ברבע הראשון, אבל הרצליה החליפה עליו שומרים במהלך המשחק ולפרקים גם שלחה אליו דאבל אפ ברגע שקיבל את הכדור, קרוב מאוד לסל שלו.

מהלכי האחד על אחד של מור או תמיר תורג'מן האתלטיים והמוכשרים לא עבדו הפעם מול הגנה שמזיזה רגליים (למעט ברבע הראשון), ו"היובל" גם ידעה לפרק את החדירות והמסירות פנימה, והיתה זריזה מספיק כדי להגיע אל השחקנים של ירושלים שנעים מצוין ללא כדור. הפעם, גם אחוזי הקליעה לשלוש של "זיו ומרקס" לא החזיקו אותה מעל למים יותר מדי זמן.

התחושה היתה שהקבוצה של עופר רון חיה בעיקר על אחד על אחד, בעוד הרצליה מולידה התקפה מהגנה חזקה וכשהזריקות לא פוגעות בשום דבר היא מחזיקה בציפורניים באמצעות ריבאונד התקפה.

היו רגעים במשחק הזה שיכולתי להישבע, שאף קבוצה בליגה לא תרצה לקבל את "היובל" בהמשך הדרך. אבל כמו שכבר ראינו, משחק אחד לא בהכרח מעיד על המשחק הבא בליגה הזו, וייתכן שכאשר "היובל" תגיע לחוצה ועם עול ועומס על הכתפיים היא תיראה אחרת.

ובגדול והכי חשוב, כמו תמיד, היה תענוג להמשיך ולהתוודע לליגה צעד אחר צעד.