מאחר שהייתי בנסיעה, לא יצא לי לראות את המשחק בין ריאל מדריד למכבי ת"א. גם לא האזנתי לשידור ברדיו. קצת קשה להאזין כשנסיכה א' מתרגשת בקול רם לקראת בת המצווה שלה, הבאה עלינו לטובה עוד החודש, בעוד נסיכה ב' עסוקה במחאות קולניות לא פחות, על כך שהיא נולדה כמה שנים מאוחר יותר ולכן לה דווקא לא תהיה בת מצווה עוד החודש.

ברם אולם, ובלי שום קשר לתוצאה הסופית ולדף הסטטיסטיקה, לא הייתי זקוק לשידור על מנת להמשיך ולעסוק בסוגיה המעניינת הבאה. כבר מספר שבועות שאני קורא בעיון את כל הטורים של כל הפרשנים הנחשבים והפחות נחשבים. במשך ימים על ימים אני משתדל להקשיב קשב רב לכל השידורים הרלוונטיים, תוך ניסיון למצוא עוד סימוכין למחשבה שמתחפרת לי בראש בערך מהשנייה הראשונה שראיתי אותו על הפרקט. בתקווה לגלות שזה לא רק הדימיון המתעתע שלי.

ואכן, מסתבר שאני לא לבד במערכה. מפינות שונות ברחבי היקום הכדורסלני, נשמע באזזז ברור וצלול, ועימו צצה ועולה התובנה הבאה: בין כל השחקנים שכף רגלם דרכה כאן ב-20-15 השנה האחרונות - קית' לנגפורד הוא הדבר הכי קרוב לדייויד אנקראם.

נשמע לכם אמירה מופרכת? תלושה מהמציאות? אווילית בואכה אידיוטית לגמרי? קחו אותה כמו שהיא, ושבו לצפות באחד ממיליון השידורים החוזרים של מי ממשחקי מכבי תל אביב. לעניות דעתי הלא קובעת, בסיום הצפייה, גם אם לא תשתכנעו לחלוטין - תודו שיש בזה משהו. לפחות אלה מביניכם המספיק מבוגרים כדי לזכור את אנקראם. אלה שלא, חפשו ביוטיוב קטעי משחקים מעונת 92'-93', הלא היא העונה בה לא זכתה מכבי באליפות לראשונה מזה 836 שנה. חמש דקות צפייה בסדרת חצי גמר הפלייאוף מול גליל עליון, ותבינו לבד.

זו לא רק העובדה שכמו אנקראם, גם לנגפורד הוא גארד שמאלי. זו גם האוריינטציה ההתקפית שלו. ב"אוריינטציה התקפית", אגב, אני מתכוון לומר שהגישה של לנגפורד לחיים הכדורסלניים היא "אני ורק אני צריך לזרוק בכל התקפה והתקפה, בלי שום קשר לכמה שחקנים שומרים אותי, לכמה פנויים השחקנים האחרים ולמה שהמאמן מבקש". בדיוק כמו תיאו פאפאלוקאס, רק הפוך.

אם זכרוני הרעוע אינו מטעה אותי, ואם יורשה לי פעם אחת לצטט את עצמי, הגדרתי פעם את אנקראם בתור שחקן שמקפיד לשתף בכל התקפה ארבעה שחקנים: אותו, את עצמו, את דייויד ואת אנקראם. נכון, על פניו לנגפורד עדיין קצת רחוק משם, אבל לא בטוח שזה לא מפני שהוא עדיין חדש יחסית בקבוצה, או סתם בגלל שלמרות הכל, עדיין יש לו מעט יותר מצפון מאשר היה לאנקראם, שזו כמובן לא בעיה גדולה מדי.

יש שחקנים כאלה, שאתה פשוט רואה את זה אצלם מהרגע הראשון. לא חושב שיש כאן משהו מכוון או ניסיון לעשות דווקא. זה האיש, זה מה שהוא יודע ובגיל 28, אפילו מאמן יסודי ועקשן כמו דייויד בלאט יתקשה מאוד לשנות אותו. בדיוק כמו שקרה בזמנו עם אנקראם. חשבו שזה שהוא ישחק באותה קבוצה עם שחקנים כמו דורון ג'מצ'י, לבאן מרסר ומוטי דניאל יגרום לו למסור אחת לעשר דקות. אז חשבו. לנגפורד אגב, עומד נכון לעכשיו על פלוס-מינוס אסיסט לתשע דקות. גם ביורוליג וגם בליגת קזינו. בדקתי.

הייתי בין אלה שטענו את זה לגבי אנקראם, ואני משוכנע בכך גם לגבי לנגפורד: ברוח מה שאמרה רבקה מיכאלי ליוסי בנאי במערכון הדגול 'הפורץ' - קבוצה כמו מכבי מתאימה לו כמו סיר לכפפה. לנגפורד צריך להוביל קבוצות מעוטות כוכבים, בהן המאמן לא יתנגד שהוא יהיה האופציה הראשונה, השנייה, השלישית והשביעית בהתקפה. עזבו אותו עכשיו מכל מיני מגבלות ואילוצים אחרים.

אבל לנגפורד במכבי, וכרגע לא נראה שהוא הולך לאן שהוא. אין לי מושג לאן כל הסיפור הזה יתפתח. האם בלאט יצליח לשלב את לנגפורד במערך הקבוצתי ('קבוצתי' היא מלת המפתח, כמובן), או שמא ימשיך האיש לשחק בעיקר עם עצמו. מה שברור הוא שנכון לרגע זה יסתפקו במועדון בדייויד בלאט ובדייויד בלו. עוד אנקראם אחד, הם ממש לא צריכים.

shaharhermelin@gmail.com