טבען של מהפכות שהן קורות בזמנים לא צפויים לגמרי, כאשר כל שירותי הביון הצופים על השלטון הרודני מדווחים על איתנותו ושליטתו המלאה באוכלוסייה, אך אז מגיע מאורע בלתי צפוי ולפעמים אף מוזר, כגון אדם המצית עצמו כמחאה ועוד, אשר גורם לסיר לחץ עצום להתפרץ אל מול עיניהם המשתאות של הצופים מן הצד.

כל ההקדמה זו נועדה להביע את מחאת נתיני הרודנות הנאורה של אדוננו הנשיא. השיפוץ הארור והשולחן של הסבתא גורמים לאותם מעט הרגעים של אסקפיזם וההנאה הצרופה להיעלם אף הם מחיינו.

אדוננו הנשיא! יופסק השיפוץ המסואב של הלשכה לאלתר! עליך לקחת עצמך בידיים ולחזור ולהנעים את חיינו.

אחרת . . . אפילו כיסאו של פוטין רועד!

נ.ב. אני מקווה שברור שמדובר בהומור, אך המחאה אמיתית.

שמואל בן דוד

שלומות לנתין,

היות שהשיפוץ הארור מלווה אותי/אותנו מאז 26 באוקטובר, ואל מדף האיפור של הסבתא עברתי כבר ב-22 באותו חודש, הרי שלמודי סבל אנו. העם ואני, אני והעם, וכמובן בני המשפחה הנשיאותית.

אתמול אגב התקשר קבלן השיפוצים המכובד יונה (שם מלא והמלצות רק לאחר תום העבודה, אם וכאשר) והחל לנגן בקולו הערב בדבר עיכובים כאלה ואחרים בשל ענייני מזגנים, דוד חשמל או השד יודע מה. נחרדה רעיית הנשיא למשמע דבריו ואמרה לו טלפונית בזו הלשון, או שמא פחות או יותר: "יונה, אתה רומז לעיכובים לגבי סיום מועד העבודות? אני אפילו לא רוצה לשמוע".

כי זאת עליך לדעת, שמואל (אגב, שמך חדש לי, הייתכן שמדיירי כדורסלע-הפייסבוק הינך והפצעת לומר שלום לראשונה גם בבסיס האם?): אנשים פה קורעים את ישבנם, האמן לי. שורפים שעות על גבי שעות על הכבישים המזורגגים עם המוני כלי רכב ובני תמותה, המכלים ומשחיתים ומבזבזים את זמנם בפקקי ענק. אין אלה חיים נשיאותיים רגילים, כידוע. בימים כתיקונם שוכן הנשיא בלשכתו וממעט להגיח ממנה. וגם אם עושה זאת, דוהר בעיקר ברחבי רמת-גן-העיר ותו לא.

אבל אלה אינם ימים כתיקונם. זו העברת המשפחה כולה למקום אחר, אל בית הסבתא שפרטיותה ניטלה ממנה ביודעין וביוזמה. יושבים בהדר יוסף, מקום נחמד מאוד. אלא שכדי להגיע אל המשכן הנשיאותי וסביבותיו צריך לעבור את כל אזור קניון איילון והגשר, את כל בן גוריון, את רוב רחוב הרא"ה. באופן מוזר, מרבית האנשים מנסים לעשות דברים דומים ובאותן שעות.

בעיקרון, הדר יוסף לא מאוד מרוחקת מבסיס האם, 13 דקות גג בכביש פתוח. אלא שהיא לא ממש מתכתבת עם רמת גן אלא יותר עם אפקה, צהלה, תל ברוך, רמת השרון, רמת אביב, רמת השרון, הרצליה. רמת גן, או החלק הספציפי והרלוונטי שלה מבחינתנו, הוא בבחינת צד שני של העולם.

אהה, וזה אולי 13 דקות בכביש פתוח, אבל הכביש אינו פתוח רוב הזמן. למעשה, הוא מקום נורא. נורא, נורא, נורא. הריכוז בשמיים, העיניים ממוקדות, סכנת נפשות, ים מכוניות והולכי רגל. בכל רגע יוצא מישהו, קופץ משהו. אין זמן להיות עייף על הכביש ואסור להיות כזה. שמע, עם כל מה שקורה בתקופה האחרונה אני מתחיל להרגיש
על סף הרעלת נהיגה, ובדרך כלל נהיגה היא פעולה חביבה עלי עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. האנרגיות פשוט ניטלות ממך אחרי נהיגה ממושכת יומיומית. במיוחד כשאתה לא רגיל לזה.

אחשוף בפני העם סקופון מרעיש: לפני מספר שבועות היו מעורבות שתי מכוניות צי נשיאותי בתאונות. דברים אלו לא קרו לנו מעולם. אמנם בשני המקרים לא אנחנו היינו הפוגעים אלא נפגענו (לכוחותינו שלום, אם כי רעיית הנשיא נחבלה קלות ועוברת טיפולים זו תקופה). ואין ספק שכאשר אתה נמצא על הכביש פי כמה וכמה (וכמה!) מאשר בדרך כלל, הסיכוי שלך להיות חלק מהסטטיסטיקה הזו גדל משמעותית.

במאמר מוסגר קבל גם את זה: מי שפגע במכונית שעה שתומרינגו סטאר ואני נסענו לאיטנו בסמוך לבית ספרם של איתי סלע הפלאי ונגה סלע חסרת התקדים הוא אדם רציני ומכובד, שהתנצל רבות ולפתע זיהה אותי וטען שהוא מכיר אותי מהטלוויזיה ב-ONE ושהוא אוהד הפועל ירושלים ועוד כהנה וכשמה.

היות שאני מסתובב לא מעט בחוץ באחרונה, בכל מיני מקומות, הגיעו גם אחרים וטענו בפני כי שמי או דמותי מוכרים להם. חלקם אמרו מעריב, חלקם אמרו סיפרה בסלע, חלקם אמרו וואן, חלקם אמרו בלייזר, חלקם אמרו מקור ראשון (אכן כי כן, היו רבים למדי), חלקם אמרו שקראו ספרים שלי. הבוקר בחנייה, ממש לפני היציאה לבית הספר ולגן, פנה אלי מישהו ששאל אם אני זה אני, וטען שהוא מכיר אותי מתקופת עיתון "עולם הספורט".

שזה לפני 22 שנה, כן?

ומטריד אותי מאוד שאיש לא אמר כדורסלע. אף לא אחד. יודע מה, אוקיי. אולי אחד.

ואז מגיע אתה והמייל שלך, ועוד קודם לכן הגיעו נוספים, ומהללים את כדורסלע-האתר. הפידבקים חיוביים מאוד. יש גם מאות חברים בכדורסלע-הפייסבוק ויהיו ודאי עוד. ובכל זאת, בחוץ, במקומות בהם מסתובבים אנשים עם פנים וקולות, לא מקשרים אותי עם כדורסלע.

וזה שובר אותך, אוכל אותך. והרי יושבים פה אנשים ועושים כמיטב יכולתם כבר שנים רבות. בחורף, בגשם, בשיפוץ, אפילו על מדף האיפור בחדר השינה של הסבתא, כאשר הגב שלי כפוף כמו של זקן בן 92. בתנאים לא נוחים, בקליטת אינטרנט מזורגגת. בשבע בבוקר, בשתיים בלילה. מה לא.

ואני אומר לעצמי: רגע, איך נראו חיי בלי כדורסלע, לפני כדורסלע. ומנסה להיזכר. ומתקשה.

ובכל זאת נזכר. אהה, היה זמן לכתוב ספרים. וכבר חמש שנים וחצי שאין, יען כי האחרון יצא בקיץ 2006.

רגע, בן כמה כדורסלע-האתר, בעצם? מממממ, בדיוק חמש וחצי. מעניין. ועוד פרט קטן יש להוסיף לזה: בטווח הזמן המדובר נולד גם תומרינגו סטאר. החיים אינם כשהיו.

אותם רגעים של אסקפיזם והנאה צרופה הם גם מה שמחזיקים אותי בתוך הממלכה הזו, שמזמן הפכה מתחביב לעבודה. אכן כי כן, כדורסלע הוא עבודה. הוא גם תחביב, אבל הוא גם עבודה. העם מצפה, העם מחכה, ואם עובר יום שמסתכם בשינוי אחד קטן בלבד באתר אני מרגיש כישלון, תחושה של חוסר שביעות רצון, של הספק ירוד, של אי נוחות ביחס לעם.

והרי כל הסיפור מתחיל ונגמר בתחושה של נוחות, נינוחות ונוחיות, אבל כרגע (ולפי יונה גם לא בשבועות הקרובים) אין שום דבר מזה. עברו בי מחשבות כפירה. עלתה האפשרות לסגור את האתר לתקופת השיפוץ. אולי לסגור בכלל. אבל לא ניכנע. לא, לא, לא.

נמשיך להירדם על המחשב בעבור אייטמון נוסף, ולדעת שזה ייגמר בריב ולחץ על הבוקר בגלל עייפות יתר. נמשיך לקום שעה אחת קודם ולשחרר פיהוק ראשון כבר ב-9.54, הראשון מבין 14 לאורך היום. נמשיך להסיע את הילדים במשך שעה כל בוקר הלוך-חזור, נמשיך להתחשב בשבע מאות גורמים שונים בערך שמתעוררים עלינו מדי יום ברמה הטכנית והלוגיסטית. ונמשיך גם לעבוד בקושי, בדוחק, כדי להתפרנס.

כואב לי פה הגב, אל תשאל, שמואל. שעון ורכון על מדף האיפור המרוחק מדי מהמיטה, מבלי יכולת להזיז אותו או אותה. לא פשוט, לא פשוט.

סלח לי מראש על מטר המלים, אבל באמת שיש לי פה חצי שעה פנויה פתאום, ודי נדירה, ולא מצאתי משהו טוב יותר לעשות (כמובן שיש מה, אבל הוחלט לדחות אותו קצת), אז אני מפגיז. המייל שלך בא לי טוב, המייל שלך. תגיד, על סיפור החשד לדורבן נשיאותי, שמעת כבר?

בוש והיכלם לך אם לא. זמן רב נוסף שהוקדש בעבר הלא רחוק לשקיקה רבה שהופנתה לעבר כתיבת אייטמונים וטיפול שוטף בכדורסלע-האתר, הולך בתקופה האחרונה לטיפולי פיזיותרפיה נשיאותיים. כתוצאה מכך הופסקו משחקי הטניס נגד השכן ולא התקיים מפגש תקופה ארוכה. בזמנו דווח על הנושא תחת האייטמון "כף רגלי השמאלית" הנמצא בארכיון טניסלע-הלינק. בקיצור, תוסיף גם את הנתון הזה לסיבות שמפחיתות משמעותית זמן מחשב.

אז ככה: טיפולי דיקור לרעייה בעקבות התאונה, עיסוק אינטנסיבי בכל מגוון ושלל נושאי השיפוץ בלשכה עצמה ומחוץ לה (כולל רכישת דלתות, גופי תאורה, ארונות, ריצוף, קרמיקות, תשלומים ומה לא – והכל מצריך זמן, יו נואו), טיפולי פיזיותרפיה לכף הרגל הנשיאותית, גיחות ונסיעות לחצאי ימים וכמעט ימים שלמים לגן נר לשידורי בלקנית, לליגת התיכוניים, כתיבה שוטפת למקומות שמתפרנסים מהם, הסעות הילדים לבית הספר והגן ובחזרה, הסעות לחוגים, לחברים, לשאר עניינים שלא את כולם צריך להזכיר.

ולא פחות חשוב - יותר מדי משחקי כדורסל לצפות בהם.

ומה אתה יודע, כשאתה צופה במשחק ורוצה להתעמק בו, אתה בדרך כלל לא כותב במקביל. זאת אומרת, הגענו למצב שהכדורסל מפריע לכדורסלע. הופה, מעניין.

אז קבל אינפורמציה, שמואל: ביום רביעי אני בבית מלון עם רעיית הנשיא ועוד מספר זוגות ממקום העבודה שלה, קיבלו צ'ופר, קיבלו. זה אומר מינימום אייטמונים.

ביום חמישי אני יוצא מוקדם לשדר שני משחקים בחיפה-הכרך בחצי גמר ליגת התיכוניים. חוזר ומיד מכבי ת"א – אנאדולו אפס עד קצה קצהו של הלילה. כתבות לפני, כתבות אחרי, ידיעות יורוליג בזמן ותוך כדי. זה אומר שום-כלום, כנראה.

מסיים את היום סחוט. קם בבוקר יום שישי ומטלות, מטלות, מטלות. זה אומר כנראה כיתוב בשורה הרצה: 'שבת המלכה, עושים הפסקה'.

להגיד לך שבתנאים אחרים הייתי נוסע מיוזמתי לראות שני חצאי גמר תיכוניים בחיפה? הייתי כותב ודאי שלושה אייטמונים באותו יום פנוי למדי ונינוח יחסית.

זה המצב כרגע, חבוב. וחבוב, כרגע – זה המצב.

אסקפיזם והנאה צרופה.

איי איי איי, גם אני מתגעגע. עושה מה שאפשר, פחות או יותר.

בחלומי הלשכה מוכנה. אנחנו חוזרים, הכל נאה וחדש ומזמין. לא רוצה לראות כביש במשך חודש שלם, לא רוצה לקום בשש ועשרים חודש שלם, לא רוצה לראות מדף איפור חיים שלמים (פשוט אין קליטה במקומות אחרים בבית) וגם לא רוצה לכתוב על המיטה אפילו יום אחד נוסף.

רוצה רק את חדר העבודה הנשיאותי החדש. וזהו זה.

נסה אתה, שמואל, להרים אייטמון אחד של "חביב נולד" כשאתה סורק וסוקר גם יחד את כל הבוקסות, או מהדורת שאלותשובות על מדף האיפור בגב כפוף ובקליטת אינטרנט חלקית, נראה אותך.

בתקווה לעוד ימים רבים ושנים טובות של אסקפיזם והנאה צרופה כאן בכדורסלע-האתר, עם חידושים והפתעות והמצאות. אולי גם פודקאסט מתישהו לאורך 2012.

תיפח רוחי ונפשי גם יחד - הצלחת להוציא ממני 1.3 קילו טקסט. ובקושי סיפרתי לך חצי סיפור, בחיי.

פיהוק מספר 6 להיום הגיע עכשיו ממש.

שלומות ונצורות בשלב זה.