לא הייתי כאן איזה שבועיים. בריחה מודעת ומתוכננת היטב מתלאות היומיום של המזרח התיכון, למקום אחר מאוד ומרוחק מאוד. אחת לכמה זמן פשוט חייבים לעשות את זה. להחליף אווירה לגמרי ולאגור כוחות לקראת החזרה לעניינים הלוקאליים. מומלץ בחום, למרות שחום זה הדבר האחרון שהיה בחוף המזרחי של ארה"ב. קר שם שזה לא ייאמן. בחיים לא אבין את מי שנשאר שם בין סוף נובמבר לראשית מארס.

מתוך השבועיים, חמישה ימים הייתי בניתוק מוחלט מהציוויליזציה. בלי דואר אלקטרוני, בלי אינטרנט, בלי טלפון (לא כולל שלוש שיחות עם המשפחה שנשארה בבית. יש גבול, כן?). לפני הניתוק, תהיתי איך זה יהיה. בכל זאת, דבר שכזה לא קרה במחוזותיי כבר שנים. היה נהדר. יותר מנהדר. חופש אמיתי ומזוקק. עד כדי כך היה כיף, שהחלטתי להפוך את זה למנהג שנתי. עוד לא ברור לי איך, אבל יבוצע.

בימים בהם כן התחברתי לעולם, התעדכנתי קצת בנעשה בארץ, בדקתי אם לא אירע איזה משבר בעבודה שמצריך התערבות מיידית (היה אחד קטן. העמדתי פנים שלא ראיתי מיילים באותו יום), וכמובן שלא פסחתי על כדורסלע-האתר. האייטמון האחרון של יו"ר הדירקטוריון, על כך שזה בהחלט "אנחנו והם", כמו נפל לי מהשמיים, שכן בדיוק התכוונתי לספר לעם כי ישנם בנמצא מקומות בהם יכול להיות אחרת.

ומעשה שהיה כך היה. ארה"ב, כידוע, היא גן עדן לחובבי ספורט, במיוחד אם במקום בו הם מתארחים ישנו מכשיר שקולט משהו כמו 20 ערוצי ספורט שונים. אז נכון שהימים ימי הכרעות של עונת הפוטבול הם, אבל גם אוהבי הכדורסל אינם יכולים להתלונן. עשרות משחקי מכללות מכל הסוגים והמינים, משחקי הכנה של ה-NBA, אפילו יורוליג מראים כאן, למי שזה ממש חסר לו.

עם זאת, ישנן גם שעות מתות, ועל אחת שכזו נפלתי באחד הימים האחרונים. זיפזופ בלתי פוסק בין כל ערוצי הספורט, העלה בעיקר דיוני אולפן לא מעניינים על פוטבול מקצועני, ובערוצים בהם לא עסקו בפוטבול מקצועני - דיברו בעיקר על פוטבול מכללות, או הראו בפעם האלף את ההיילייטס של משחקי אתמול, שרובם ככולם היו, ובכן, פוטבול. שממה ושיממון.

בצר לי, התעכבתי בקצה הסקאלה על ערוץ ששידר איזה משחק תיכונים מהענף-שאין-לנקוב-בשמו. אין לי מושג מי שיחקו נגד מי, למה ובאיזה הקשר, אבל נשארתי לצפות. לא משהו שאני גאה בו יותר מדי, אבל העדפתי את זה על פוטבול, ועל שידור חוזר של אליפות העולם באכילת המבורגרים. מה תעשו לי?

במשך מספר דקות בהיתי במסך. הרמה היתה לא משהו, האווירה היתה לא משהו, אפילו התלבושות לא היו משהו. אפור מאוד היה המשחק כולו, בדיוק כמו העננים שכיסו את השמיים מעל המגרש.

לפתע, כמו אור גדול בקע, והפך את האירוע כולו במאה ושמונים מעלות. "איזו פעולה מצוינת של זה וזה", התלהב השדר (אני מניח, או לפחות מקווה, שאתם לא באמת מצפים שאזכור את שמו של אותו 'זה וזה' המדובר), "הוא עלה לנגיחה כמו שלברון ג'יימס עולה לדאנק". "אולי לא לברון ג'יימס לדאנק, אבל בהחלט כמו דווייט הווארד לריבאונד", השיב הפרשן.

בבת אחת הזדקפתי ממקום רבצי על הספה. הייתכן? הנמצאה תשובה הולמת למנהג הישראלי המזורגג לשרבב את הענף ההוא לכל שידור ושידור - מכדורסל ועד דומינו שדה לילדים? הדקות הבאות, הוכיחו שכן. הכדורסל השתלט על בנק הדימויים של השניים, ולמשך זמן לא מבוטל הפך את השידור לאחד המהנים בו צפיתי לאחרונה.

כדרור נחמד של אחד השחקנים באדום, הפך ל"קרוס-אובר א-לה טימי הרדאוויי". פריצה אימתנית דרך המרכז היתה "קוסט-טו-קוסט שצ'ארלס בארקלי היה גאה בו". דאבל פס פשוט הזכיר להם את הפיק-אנד-רול של סטוקטון ומאלון, והגבהה לנגיחה שהפכה לשער היתה, כמובן, "אלי הופ לסלאם דאנק".

אחרי זמן מה, כנראה הרגישו השניים כי מיצו את העניין, וחזרו לשדר ולפרשן בשפת ביפ נטו. ברם אולם, תרומתם לאנושות כבר נרשמה אצלי לנצח נצחים ובאותיות של זהב. מאוד רציתי לחכות לסיום המשחק כדי לגלות את זהותם של השניים ולהמליץ לנשיאות לשקול להעניק להם תואר "חביב של כבוד", אולם למרבה הצער נקראתי לעניינים אחרים והדבר לא צלח בידי. אבל אל ייאוש, חברים, כנראה שבכל זאת יש תקווה ותקומה לעולם הזה. עובדה.

shaharhermelin@gmail.com