מיקום: אוניברסיטת תל אביב

מגרש: 4

שעה: 19.45

היריב: השכן

המאזן: 0-18 נשיאותי-סמכותי וארבעה משחקים שהסתיימו בתיקו (1-1 במערכות).

הנסיבות: שיבה לפעילות לאחר הפוגה ארוכה מאוד בשל חשד לדורבן בכף רגל שמאל. לאורך כל התקופה האחרונה, משהו כמו חודשיים, נשלחו זרמי חשמל ובוצעו אולטראסאונדים.

האמת המרה: אין שיפור משמעותי במצב הרפואי.

המציאות: די, כמה זמן אפשר בלי הטניסלע השבועי? אפילו השכן כבר התלונן.

מחשבות לעתיד: מישהו המליץ לעלות מדרגה ולהתחיל בטיפולי גלי הלם. אומרים שזה כואב. גל מקל, חביב הסיפרה (שנעלם לגמרי בינתיים) סיפר כאן לפני כמה וכמה (וכמה!) שבועות על טיפולים בגלי הלם שהוא עובר. בינתיים, אני רואה שאם עד לא מזמן השם שלו עוד הופיע בסגל של בנטון טרוויזו למשחק מבלי שהוא שיחק, במשחק הליגה האחרון הוא כבר לא נרשם. כנראה שזה חתיכת סיפור.

תוצאה סופית: 3-6, 3-6 נשיאותי-סמכותי ו-0-19.

נקודת מפתח במשחק: מערכה ראשונה, 3-5 לטובתי, והמשחקון האחרון נמשך, נמשך ונמשך. בסוף לקחתי את זה איכשהו. השכן השתפר, לא נכחיש זאת.

תלונות חוזרות של השכן במהלך המשחק: "די כבר עם הידיים הארוכות שלך, זה כבר היה מוגזם".

נכון לזמן כתיבת השורות: כואב, ממש כואב.

בזמן המשחק: סביר, לא נורא. לומדים על אילו כדורים לוותר ולאילו כדורים לרוץ בכל זאת.

מקצועית: הסרב שלי חלש מדי. חצי נחמה: שלו אפילו יותר גרוע.

יתרונות: נדמה לי, על אף שאינני, שיש לי וואחד ראיית משחק וחוש לכדור.

נהנה במיוחד: להכות את הכדור לאזור הרגליים של השכן, בדרך כלל זה גורם לו להתבלבל ולבצע שגיאה.

לא אוהב: לרוץ לרשת. עצל מדי.

נטייה פסולה: מחפש יותר מדי להקשית מעליו וזו שטות. מיותר לגמרי. על כל פעם שזה עובד, פעמיים זה מתפספס. חייב להיגמל או לצמצם את זה למינימום.

הכי אוהב: להעביר כדור מדויק לאורך קו האורך שנוחת בדיוק בקצה.

המשחק הבא: פיייי קיבינימט, רק בעוד שבועיים. יום רביעי הבא אבוד בגלל שידור משחק גמר ליגת התיכוניים בירושלים, יום שני הקרוב שתמיד מהווה אופציה נוספת תפוס לגמרי וכל המגרשים כבר הוזמנו. ושאר הימים? אשתו של השכן היא הייטקיסטית, ויש לו ילדים בני ארבע ושניים בערך. הוא אוכל חצץ חופשי, ואין לו מועדים אחרים.

הערכה למשחק הבא: עם דורבן, בלי דורבן - 0-20, אלא מה.