"נו, אז איך היה?", שאל אותי האב הנשיאותי בשיחת טלפון בלילה והשאיר לי בערך 25 שניות לפני שקטע אותי ועבר לדבר על הפסד הבית של הפועל פ"ת לבנות השרון בליגת קזינו נשים.

כן, המצב קשה במשפחה. הנשים תפסו כל חלקה טובה, האח מאמן נשים והפסיק לכתוב לכדורסלע-האתר, האב מנהל אגודת נשים וכדורסל גברים רחוק מלעמוד בראש סדר העדיפויות שלו.

אפילו הפעם הראשונה שאני מפרשן את מכבי ת"א בטלוויזיה, בהחלט חוויה מעניינת, זוכה לחצי דקה אצל האב-מנכ"ל העמותה.

"ואנחנו הפסדנו לבנות השרון, יש להם קבוצה מצוינת", הוא מחליף נושא במהירות לתחומים הנוחים לו, בריכת השחייה הפרטית שבה הוא מנתב, יודע, נהנה, מוביל. הפסדים, ניצחונות, העיקר שהוא נהנה ואוהב מה הוא עושה.

האח ודאי בדיכאון שאחרי הפסד, איתו בכלל חבל לנסות כרגע. רעיית הנשיא טרודה עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ בקבלת החלטות לרוב בענייני השיפוצים (כן, הזמן עובר, אנחנו עדיין אצל הסבתא בהדר יוסף) ובענייני לוגיסטיקה סביב הסעות בהיעדרי. הילדים? מעניין להם אתם יודעים מה, מעניין להם. או ככה נדמה לי, על אף שאינני.

תחושת בדידות עמוקה מובילה אותי להיזכר, שרגע – מהם האבא, האח והאישה ומיהם הילדים, במלוא הכבוד, אל מול העם כולו. והרי העם הנאסף כאן אחת ליום, לפעמים יותר לפעמים פחות, צמא למשמע הגיגינו.

ובכן כי כן, מכבי ת"א בפרשנות נשיאותית. זה קרה אתמול, בתיכון היובל, נגד השרון הרצליה בגביע המדינה. פעם ראשונה. סוג של לחץ מסוים ניכר על פני המפיקות. התחושה היא שמדובר במשהו גדול יותר מאשר שידורי תיכוניים, בלקנית או לאומית.

התוצאה ידועה מראש, זה נכון, אבל עבור צוות חדש כמונו שמקבל הזדמנות לשדר את הקבוצה הבכירה מדובר בצעד לגמרי לא מובן מאליו. הזדמנות שמי יודע מתי תחזור.

הלחץ מסביב מעט מטריד אותי. למה הן לחוצות, למה? הרי על פניו קל לשדר, מאור דייטש, ולי להעביר שידור כזה מאשר את מקיף יהוד נגד אחד העם פתח תקווה בליגת התיכוניים, משחק שבו אנחנו לא מכירים אף שחקן למעשה.

אלא שתמיד ישנה התמונה הגדולה יותר. מה עם הסאונד? המצלמה? העריכה? ומה לגבי שדרות הקווים לי נוף ושרון קביליו שמצטרפת אליה הפעם, שאולי גם הן מתרגשות? ההפקה? התיאום הכללי? ומה יגידו הבוסים שצופים? איכשהו, על כל אלה לא חשבתי. צר עולמי כעולם נמלה קטנה מאוד על גשר במיוחד.

והנה הם מקרוב. גיא פניני, ליאור אליהו, ריצ'רד "ג'יימי" הנדריקס, תיישון ג'יימס, דווין סמית', ימינה-ימינה סחורה-סחור, תיאו פפאלוקאס, לנגפורד עם כובע. דמונד מאלט. נמוך, מאלט. כמו שארפ.

מהצד השני אני ניגש לזופר אבדיה, איך לא? עוזר מאמן בהשרון הרצליה כיום. כמי היה שהראשון שראיין אותו כאן בארץ כשהגיע לרמת השרון בתחילת התשעים, נוצר בינינו קשר מיוחד שמחזיק מעמד הרבה מאוד שנים.

"אשתי אומרת שאתה עושה עבודה טובה", הוא מספר לי. בטח צפו יחד בגמר התיכוניים, כמי שמאמן חלק מהשחקנים שמופיעים בהיובל הרצליה, האלופה החדשה.

אני מחזיר לו בסוג של מחמאה, שיהיה מבסוט: "אמרו לי שיש משחק של מכבי ת"א לשדר, אמרתי להם איזה מכבי ת"א, מה מכבי ת"א, העיקר שיש הזדמנות לפגוש בזופי".

אבי קובלסקי מאמן הכושר ניגש לומר שלום. גם גודס, גם שלף. גם אלון שטיין. מתעניינים בשלומי ומוסרים דרכי ד"ש ל"תרגיל" ששיתף איתם פעולה בעבר על המגרש. אחריהם בלאט. הוא מזכיר לי ביקורת שהעברתי עליו ובו זמנית גם משבח כתבות אחרות. ברגע שהוא נתקע שנייה כדי לנשום אוויר משטף המלל, אני נכנס בטיימינג נכון (מיומנות נשיאותית שנרכשה בשידורי רדיו לאורך השנים) וממהר לסגור איתו עקרונית פגישה מתישהו בסוף העונה, אחרי שייגמר כל הבלאגן הזה. יש לי תוכניות גדולות בשבילו. ובשבילי. זורק לו בחצי משפט. הוא מהנהן. אנחנו עוד נדבר. אם נחיה.

עוד אוהדים, עוד פנים מוכרים. עוד חברי הנהלה. שמעל'ה, פדרמן. לא ראיתי את החבר'ה האלה המון זמן. כבר מזמן לא חי את היומיום שלהם אלא מרחוק מאוד, מאחורי המסך. חי את היומיום שלי. עדיף, לא?

חבורה של עיתונאים צעירים מתייצבת לסקר את המשחק. את חלקם אני מזהה, אחרים לא. רק בדיעבד, אחרי שהמשחק מסתיים, אני נזכר שרפאל נאה לא הגיע. כנראה שגם הוא הבין שהשתנו הזמנים ולפעמים זה לגמרי בסדר לראות בטלוויזיה. בטח במשחקים שהתוצאה שלהם ידועה מראש. ואולי סתם לקח לעצמו מנוחה כי מדובר במשחק חוץ, למעשה.

זמן קצר לפני שמתחיל המשחק אני מתייצב אצל חביב הסיפרה, דריק שארפ, כדי להזכיר לו את קיומי, ולטעון בפניו שבמלוא הכבוד לדור העיתונאים הנוכחי שרץ שם סביבו וסביב הקבוצה שלו, אני הוא זה שישבתי איתו כדי לדסקס מי מעמיד עבורו קושי הגנתי גדול יותר – פטאר נאומוסקי או דייויד ריברס. שארפ, בחולצה סגולה חיוורת משהו, מחייך. הזיכרונות עושים לו ודאי טוב. אני מאוד מקווה שהוא נהנה מהתפקיד הנוכחי שלו. לגמרי לא בטוח שזה המצב, אבל זה סתם ניחוש פרטי שלי שאינו מסתמך על דבר. קשה לעבור מקריירה של 20 שנה כשחקן פעיל לעמדת עוזר מאמן.

מתחיל המשחק. אני מרוכז. מבסוט מריצ'ארד "ג'יימי" הנדריקס, חוזה מקרוב באליהו משליך תפוזים בהצלחה רבה, נהנה מכמה מהלכי שריטות ונשיכות של חביב הסיפרה, ג'ייסון וויליאמס, מתפעל ממחצית ראשונה נהדרת של קני לאוסון (21 נקודות ב-20 דקות), רואה את תיישון דומיננטי בריבאונדים ומגיע הרבה לקו העונשין כדי לסיים עם דאבל-דאבל, מתרשם מהאינטנסיביות של מאמננו העולה.

ובעיקר יודע כל הזמן שעל אף השרירים שבני השרון הרצליה עושה לאורך המחצית הראשונה השחקנים שם יפלו מהרגליים בסופו של דבר מול הסגל הרחב של מכבי ת"א וזה ייגמר ב-20 יהיה מה שיהיה.

עבר בשלום. ואפילו נרשמה הנאה. תלונות אין. וזה נאה.