קוסטאס התקשר בסוף השבוע לשאול מה נשמע. באמת יפה מצדו, אחרי שכבר חודש וחצי הוא לא מגיב למיילים ולהודעות במענה הקולי. הוא סיפק איזה תירוץ למה לא היה זמין, אבל האמת היא שלא ממש הקשבתי. לא שזה לא היה מעניין - קוסטאס הוא אלוף אירופה המכהן בתירוצים בסגנון חופשי - פשוט הייתי עסוק באותו רגע בחיפוש הבובה האהובה על נסיכה ב', שכהרגלה נעלמה אי שם בין ערימות המשחקים והצעצועים בחדר (הבובה, לא הנסיכה, כן?).

אחרי שהאבדה נמצאה והשקט שב לצפון-מזרח ביתנו, התפניתי לשוחח עם קוסטאס על ענייני כדורסל בכלל וזה היווני בפרט. האיש אמנם מתפרנס לא רע מעסקי נדל"ן, אבל ספורט, במיוחד כדורסל, נמצא אצלו במקום מרכזי מבחינת סדרי העדיפויות בחיים. אוהד מושבע מילדות של אא"ק, מה שמסביר את מצב רוחו המרומם במיוחד במהלך השיחה - שהרי גם פנתינאייקוס וגם אולימפיאקוס קיבלו בראש במחזור האחרון ביורוליג.

בשלב מסוים נטשנו את יוון, ואת אירופה בכלל, והגענו ל-NBA. אחרי שנתן תמונת מצב עדכנית (הוא משוכנע שלא יעזור כלום והלייקרס יהיו אלופים), הגענו גם לעומרי כספי. שיתפתי את קוסטאס בנטייה הבלתי נשלטת שלנו לפרובינציאליות, ככל שהדברים אמורים בספורטאים היוצאים לשחק מחוץ לגבולות המדינה. "מכיר את זה", הוא אמר, "אבל זו תופעה אוניברסלית. גם ביוון עושים סיפור מכל מי שמצליח רחוק מהבית, אפילו אם הוא לא כל כך מצליח רחוק מהבית. היום, עם האינטרנט ומיליון ערוצי טלוויזיה אפשר לעקוב בקלות אחרי כל פיפס. מזל שלפני עשרים-שלושים שנה זה לא היה ככה, לפחות לא בחלק מהאיים שלנו, אחרת לכריסטוס לא היה סיכוי".

כמובן שבשלב זה ביקשתי הבהרות, פירושים ודוגמאות מהטקסט, ולא איש כקוסטאס יסרב. הסיפורים שלו תמיד שווים האזנה, למרות שלא פעם ולא פעמיים תהיתי, ביני לביני, האם מדובר באמת לאמיתה, או שמא קוסטאס לא נותן לעובדות לקלקל לו את הסיפור. כך או אחרת, מדובר בסיפורים טובים, אז מה זה בעצם משנה.

"את הסיפור על כריסטוס", פתח קוסטאס ואמר, "סיפר לי בזמנו בן דודי יאניס (אגב, לקוסטאס יש משהו כמו 24,892 בני דודים, ובאומדן לא רשמי ל-88.7 אחוז מהם קוראים יאניס....ש.ה.), שגדל איתו בכפר קטן באחד האיים. בעוד שרוב בני גילו התמקדו במקצועות ספורט אחרים, פופולריים הרבה יותר באי, כריסטוס נדלק דווקא על כדורסל. עד היום לא לגמרי ברור לי איך, אבל עובדה. בגיל 11 או 12 הוא תלה סל ליד הבית, ומדי יום שיחק שעות על שעות. לפעמים עם חבר או שניים, אבל בעיקר לבד. אומרים שהוא כמעט ולא החטיא, אבל לך תדע. הם לא ממש אובייקטיביים.

"העתיד של כריסטוס היה מתוכנן וברור עוד לפני שהוא נולד: מסעדת הדגים המשפחתית, הממוקמת בלב האזור התיירותי שעל החוף. כמו כל בני משפחתו, כבר מילדות הוא עזר שם בכל מיני מטלות, אבל כשזה הגיע לעתיד הקצת היותר חוק מסתבר שהיו לו תכניות אחרות.

כמה ימים אחרי שסיים את התיכון, הודיע פתאום כריסטוס להוריו שהוא נוסע לאתונה, לנסות ולהתקבל לקבוצת כדורסל מקצוענית. ההורים, במיוחד אבא שלו, לא היו מוכנים לשמוע, כמובן. הוויכוחים ביניהם נמשכו איזה שבועיים, עד שכריסטוס קבע עובדה בשטח, ויום בהיר אחד פשוט עלה על מעבורת לאתונה ונעלם.

"זו היתה מכה רצינית להורים. הכעס והעלבון היו כל כך חזקים, שאביו של כריסטוס לא הסכים שאיש יזכיר בנוכחותו את שמו של הילד הסורר. 'אין לי בן', הוא נהג לומר לכל מי ששאל, 'הוא הלך, ומבחינתי עד שיחזור הביתה, יבקש סליחה ויצטרף אליי למסעדה - הוא לא קיים יותר'.

"כמה שבועות אחרי שנעלם, כריסטוס התקשר למסעדה (בבית ההורים לא היה טלפון). אבא שלו סירב לדבר איתו. ניתק לו בפנים. כריסטוס לא התייאש. המשיך להתקשר כמה פעמים ביום, עד שבלחץ האמא ושאר בני הבית - האבא נשבר והסכים להקשיב. אחרי שביקש אלף סליחות על כך שנהג כפי שנהג, והסביר שהכדורסל הוא הדבר החשוב בחייו כרגע, סיפר כריסטוס שבעזרת כל מיני קשרים - הצליח להתקבל לפניוניוס, באותם ימים קבוצה סבירה ומעלה. אני אחד היוונים הטובים בקבוצה, הוא סיפר, המשכורת בסדר גמור ובאופן כללי הולך לי מצוין. ף

"אבא שלו עדיין לא התלהב מהבחירה שעשה, אבל העובדה שהילד הגשים חלום ועוד במדי קבוצה רשמית ומוכרת, בכל זאת עשתה לו משהו. בינו לבינו, הוא התגאה בהצלחתו של כריסטוס, אולם מאחר שלא רצה להראות שהוא "נכנע" למרד של הבן וסולח לו, כלפי חוץ העמיד פנים שזה ממש לא מזיז לו. בשבועות הבאים, כשעבר ליד הקיוסק המקומי, היה לוקח את העיתון, מדפדף בו כבדרך אגב, וכשראה שאיש לא מתבונן - העיף מבט מהיר במדור הספורט, על מנת לאתר את שמו של כריסטוס ואת תוצאת משחקה של פניוניוס. לשמחתו, התוצאות היו טובות, כמו גם הדברים שנכתבו על בנו. הוא לא הקדיש תשומת לב לפרטים. רק ריפרף לשנייה ועבר הלאה. לא באמת היה אכפת לו מפניוניוס. מבחינתו, זה היה רק כריסטוס וכל השאר לא חשוב.

"חודשיים-שלושה אחר כך, החליט האב להפתיע את כריסטוס ולהגיע לצפות בו בפעולה. הוא אמנם עדיין לא סלח לו במלוא מאת האחוזים, אולם המחשבה על אלפי אנשים המעודדים את בנו וקוראים בשמו כל כך ריגשה אותו, עד שיום אחד פשוט עלה על המעבורת והגיע לאתונה.

"שעה וחצי לפני המשחק התייצב בשערי האולם, וביקש להיכנס. 'מי אדוני?', שאל השומר. 'אני אבא של כריסטוס', אמר האב בחיוך גאה. 'סליחה אדוני, אבל את אבא של כריסטוס אני מכיר כבר עשר שנים, ואתה ממש לא הוא', ענה השומר בתקיפות, ועוד בטרם הספיק האב הנבוך למחות - קרא לאחד האנשים שחלפו על פניהם באותו רגע 'כריסטוס, אתה מכיר את האיש הזה? הוא טוען שגם הוא אבא שלך'. האיש הסתובב אליהם, ועוד לפני שהספיק לענות, היה ברור לאבא של כריסטוס שהשם הפרטי אולי זהה, אבל לא מדובר בבנו.

"זה לקח עוד יום של מבוכה, חרדות, טלפונים ובירורים, אבל בעזרת כמה אנשים טובים הכל התברר. אתה מבין? שם משפחתם של כריסטוס ואביו היה כריסטודולו. כריסטוס כריסטודולו, אומר לך משהו? היה שחקן-שחקן באותם ימים, וחוץ מזה גם האח הגדול של פאניס כריסטודולו, שחקן חמישייה בנבחרת שזכתה באליפות אירופה ב-87'.

"כריסטוס 'שלנו' אמנם אהב מאוד כדורסל, אבל החלום האמיתי שלו היה בכלל תיאטרון. הבעיה היתה, שהוא ידע שאבא שלו - שבינינו היה אדם מאוד אולד-פאשן, שלא לומר קצת פרימיטיבי, שראה בתיאטרון מקצוע לא ראוי בכל קנה מידה - בחיים לא יסכים לשמוע על קריירה כזו.

"אי לכך ובהתאם לזאת, ניצל כריסטוס את העובדה שבפניוניוס היה שחקן טוב בעל שם זהה, ומאחר שידע שאביו לא מבין כלום בספורט מצד אחד, ומצד שני, מטעמי שמירה על כבודו העצמי, גם לא יפגין עניין גדול מדי, בנה סיפור כיסוי מבריק. לולא 'חרג' האב מהתכנית והגיע לאתונה, הסיפור הזה היה יכול להחזיק עוד הרבה זמן. כריסטוס, בינתיים, באמת עשה חיל, אבל דווקא על הבמה, כולל קבלת משרה קבועה באחד התיאטראות הגדולים באתונה".

נו, אמרתי, בטח אבא שלו באמת רצה להרוג אותו כשגילה את האמת. "תתפלא, אבל בכלל לא", אמר קוסטאס, "בהתחלה הוא אמנם קצת כעס, אבל עבר לו די מהר. הרי כתבו על הבן שלו המון דברים טובים בעיתון ואלפי אנשים הריעו וקראו בשמו. בכל זאת, זה היה התיאטרון של כריסטוס".

shaharhermelin@gmail.com