אני מאוד אוהב את אבא שלי. מאוד מאוד. בעיניי הוא איש מדהים בהרבה מאוד מובנים, בעל אין ספור יכולות ותכונות יוצאות מן הכלל. לאורך השנים, אחת המחמאות הגדולות שיכולתי לקבל היתה השוואה כלשהי אליו. אבל עם כל אהבתי אליו, על דבר אחד אני מתקשה לסלוח לאבא שלי עד היום: הוא, אישית, מנע ממני לראות את הניצחון הגדול ביותר של גבת/יגור.

זה היה אותו משחק מפורסם מול מכבי תל אביב, במסגרת רבע גמר גביע המדינה 1976. תקציר האירוע לטובת מי שלא יודע או שכח: אולם גורן יזרעאל המיתולוגי בקיבוץ מזרע, גבת/יגור מארחת את מכבי הסופר-פייבוריטית ממילא, ועוד ללא הכוכב הגדול בוזי ינאי השרוי באבל משפחתי. ברם אולם ואף על פי כן, התעלות יוצאת דופן של שאר השחקנים, בראשות איתמר מרזל ואור גורן, מובילה לניצחון סנסציוני (66:69), ובהמשך הדרך גם לזכייה היסטורית בגביע.

ואני לא ראיתי את זה. בגלל אבא שלי. התכונה בעמק לקראת המשחק היתה כל כך גדולה, והדיווחים על כמות צופים חריגה העתידה להידחס לאולם היו כל כך מוחשיים, עד שאבא - בגיבוי מוחלט של אמא, כמובן - החליט שהוא לא מסכן את הילד בן העשר וחצי, והפעם, באופן חסר תקדים, מסרב לקחת אותי איתו. לא עזרו התחינות, הבכי, האיומים בניתוק היחסים הדיפלומטיים עם בית ההורים וכל שאר המניפולציות הרגשיות שניסיתי להפעיל. הוא נסע, ואני נשארתי בבית הילדים.

קשה לתאר מה עבר עליי עד שהוא חזר. במציאות התקשורתית של אותם ימים, רק משחקי נבחרת ומשחקי מכבי תל אביב בגביע אירופה שודרו ברדיו (כולם) ובטלוויזיה (חלקם), ועל טלפונים ניידים ואינטרנט אפשר היה, אולי, לקרוא בספרי מדע בדיוני. בעוד ששאר הילדים נרדמו, אני ישבתי במרפסת בית הילדים ורעדתי ממתח.

אחרי שהזדקנתי בשלושים שנה לפחות (מה שעורר אצלי את המחשבה שבעצם אני כבר כן מספיק מבוגר ללכת למשחק...), ראיתי אותו סוף סוף מתקרב. ללא שום ציפיות מיוחדות - למה שדווקא היום לא נחטוף בראש כמו בכל הפעמים הקודמות? - קמתי לקראתו, אבל החיוך הגדול של אבא העיד כי נפל דבר בישראל. "ניצחנו!", הוא אמר בקול שהיה שמור רק לאירועים משמחים בצורה קיצונית, "ניצחנו את מכבי!!".

שאגות השמחה שלי העירו חצי קיבוץ, כלומר את החצי שלא היה במשחק. מיותר לציין כי באותו לילה לא עצמתי עין, ולו היו בנמצא אז כל כך הרבה פסיכולוגים של חיות בית כמו היום, אין ספק שהיו להם הרבה מאוד קליינטים מקרב כלבי הקיבוץ, שנאלצו לצפות בריקודי הניצחון שלי.

שבועות על שבועות חגגנו את הניצחון על מכבי, ועד שכבר נרגענו קצת, באה הזכייה בגביע והעלתה את עוצמת הפסטיבל לשיאים חדשים. נכון, גם מול הפועל תל אביב של בארי לייבוביץ' עלו כוחותינו כאנדרדוג, אבל עדיין - אין מה להשוות את סנסציוניותו של הניצחון בגמר ההוא לזה שעל המכבים.

שנתיים וכמה הפסדים מוחצים למכבי מאוחר יותר, זכיתי לראות ניצחון נוסף על מכבי, הפעם באולם רוממה בחיפה, ששימש באותה עונה כאולמנו הביתי. אמנם הפעם זה היה במסגרת הליגה, וגם התוצאה היתה מעט שונה (86:89), אבל מחזות השמחה היו זהים לחלוטין, ונמשכו לא פחות זמן.

חשבתי על כל אלה בראשון בערב, כשראיתי את קומץ אוהדי אשדוד חוגג ביציעי נוקיה. ידעתי בדיוק איך הם מרגישים, אבל לא יכולתי שלא לתהות אם במציאות כל כך שונה, בה הכדורסל כל כך נפוץ, ישנם כל כך הרבה משחקים בכל כך הרבה מסגרות, איש לא ממש עושה עניין גדול משום דבר ובני הנוער עסוקים בכל כך הרבה דברים - עדיין יימצא בינם ולו אחד שיחווה רגשית את מה שאני חוויתי לפני 35 שנה. אחד, שכשיגיע בבוקר למחרת לבית הספר ויתבשר, חלילה, שנכשל במבחן או משהו, יחייך למורה ויענה: "עזבי אותך ממבחנים, עזבי אותך מהכל. ניצחנו את מכבי!".

shaharhermelin@gmail.com