שלום,

יש לי הצעה להחייאת הכדורסל הישראלי

יש הרבה ביקורת על מספר הזרים. אני חושב ששלושה זה מספיק אבל זה לא העניין. אני חושב שצריך לעבור ל-48 דקות למשחק בליגה בארץ. כמו ב-NBA שם שחקני ספסל מקבלים דקות משמעתיות כשלמשחק יש עוד ערך, כך גם שחקן שמיני-תשיעי בארץ יקבל דקות. גם רם אליאספור, במקום לברוח לחו"ל.

אפילו שקבוצות בארץ משחקות פעם בשבוע (רובן) לרוב השחקנים אין אויר להחזיק את אותה רמה ואינטנסיביות 48 דקות. וכיוון שהמאמנים ירצו את החמישייה להכרעה יהיה מקום לשחקני ספסל. להדגשת האפקט אני מציע גם להשאיר מגבלה של 5 עבירות, זה יגביר את הרצון של מאמנים לשמור על החמישייה להכרעה. במקרה כזה אני מסכים לארבעה זרים.

יש לזה סיכוי לדעתך?

עודד פאר

כאמור, אחת לתקופה, רבעון, נניח, אני מנסה את מזלי ומגלגל פנייה כזו או אחרת לדן שמיר. בדרך כלל אני מחפש שאלות מאתגרות, קצת שונות, פחות ספציפיות ויותר כלליות. גם הפעם הועברה השאלה לתיבה של הרו"ח המכובד, וחזרה לכאן בצירוף תשובה נרחבת במיוחד. נעריכו ונכבדו על כך עד מאוד ועד בלי די ועד אין קץ. והנה מה שהיה לו לומר.

עודד היקר, כדורסלעים נכבדים,

זו פעם שניה שנשיאנו מפנה אליי שאלה, ולמרות שתי התעלמויות קודמות אני חייב לציין שאני עונה על שאלות מסוג כאלה בכיף גדול. אבל הפעם זה לא כמה מילים. נגעת פה בלי שהתכוונת לדברים מאד בסיסיים אצלי, אז אני לוקח את זה למקומות קצת יותר גדולים.

ראשית, סביר להניח שבקרוב אכן נעבור לשחק משחקים של 48 דקות, כחלק מהמגמה העולמית לאחד את המשחק. בכדורסל קיימת תופעה מוזרה שאינה קיימת בענפי ספורט אחרים ומקורה ההיסטורי לא ידוע לי. אוהד כדורגל (הנזיפה מהנשיא בדרך, אבל שים לב, כבודו, מדובר במילים האסורות האלה לצורך טיעון אקדמי חשוב) אשר נתקל במשחק כדורגל בכל מקום מעולם, רואה מגרש זהה וחוקים זהים. הוא מבין שאם השעון מורה על 32 דקות, אזי נותרו 13 למחצית, וכך נכון הדבר לכל אירוע במגרש. הכל ברור וידוע, וזהה לכל משחק. כך הדבר גם בטניס (השינוי היחיד הוא המשטח), כדורעף, כדוריד וכו'. רק בכדורסל יכול ההדיוט להיתקל במשחק ולפתע לא להבין מה קורה שם. למה המגרש שונה? למה השחקן לא יוצא מהמשחק בעבירה חמישית? איך זה שכל התקפה יכולה לארוך 35 שניות, 24 שניות, 30 שניות, או ללא הגבלה כלל (תיכונים בארה"ב)?

המגמה, כאמור, היא לאחד את החוקים וכן את תצורת המגרש ולכן לאורך השנים האחרונות הורחקה קשת השלוש ועיצובה שונה והושווה ל- NBA, כך גם צורת הרחבה שונתה, וכמובן ששעון ההתקפה קוצר ל- 24 שניות. אנחנו בכיוון הזה, וזה יקרה מתישהו.

אבל מה שאני רוצה לדבר עליו הוא הרבה יותר מהותי ואני כותב לך ממש מהלב. אני מוסיף הקדמה קטנה: לפעמים אני אהיה קצת בוטה, אבל זה לא כדי להעליב. זה פשוט מאוד מאוד חשוב לי אז תקבל בהבנה.

העניין היותר עקרוני כאן הוא הדחף הבלתי נשלט ובלתי נלאה של אנשים שכמותך (אני יוצא להתקפה, אבל היא ברוח טובה) לשנות או לתקוף את החוקים חדשות לבקרים בכדי לשנות מציאות מסוימת. אני, באופן אישי, מאד לא אוהב את כיוון המחשבה הזה. ואני רוצה להסביר לך למה, ולחבר את זה לעניינים אחרים ששונו כאן בארץ, וממלאים את הדיונים לעיתים קרובות. אני לוקח את זה לדיון יותר רחב, אז סבלנות.

לפני כמה שנים שונתה שיטת המשחקים בליגה לפיינל פור. הייתי אז במכבי, והיום אני בחולון, ודעתי היא זהה. השיטה היא כמובן ספורטיבית. מה זאת אומרת, השיטה אינה "ספורטיבית"? מה מהות המילה "ספורט"? "ספורט" היא מילה לא עתיקה במיוחד (כמה מאות שנים) שמקורה באנגליה, ומשמעותה "משחק הוגן". מה לא הוגן בכל שיטה שלא תהיה, אם החוקים והתנאים הם זהים לכולם? יחד עם זאת, ליגה מקצוענית - לעניות דעתי - לא צריכה להיות מוכרעת במשחק אחד. יתר על כן, החיסרון הבולט של השיטה (בכל הליגות) היא שלילת "משחקי הבית" מהמאבקים הגדולים ביותר בעונה. כלומר, אוהד קבוצה כיום לא זוכה לראות את הקבוצה שלו נאבקת על ה"כסף הגדול" (היינו - תואר) במגרש הביתי, וזה פספוס לכולם.

יחד עם זאת, אתם לא זוכרים למה ש-י-נ-י-ת-ם את השיטה לפיינל פור? אוהדי הפועל ירושלים שמוחים על הפיינל פור (אולי כי מאז 2007 הם לא הגיעו לגמר וטעמו לא מעט את האכזבות שטמונות בשיטה הזו) לא זוכרים את דשד"ש (דור שלם דורש שוויון, או משהו כזה) ותמיכתם הבלתי מסויגת בנאום "שתיקת הכבשים" של אפי בירנבוים שהובילו בין היתר לשינוי השיטה?! החלטתם (ואני בכוונה אומר החלטתם!) על שיטה אחרת? לכו איתה! כל שנתיים אתם רוצים לשנות את השיטה ואת החוקים בגלל התסכולים הפרטיים שלכם! תתייחסו למשחק קצת יותר בכבוד! הוא לא שייך לאף אחד מכם!

החלטות אסטרטגיות צריכות להתקבל מהשיקולים המתאימים. הליגה שלנו מנוהלת היום על ידי אנשים ראויים. הם יכולים לקבל החלטות בנושאים שבסמכותם, וההחלטות שלהם צריכות להיות מקובלות עליי (וחבריי המאמנים) ועליך (וחבריך האוהדים). זה לא חוכמה כל הזמן לרצות משהו אחר, וגם לחשוב ששם הפתרון לכל הבעיות.

אני אומר את זה כי אני אוהב כדורסל מאוד מאוד. כדורסל בשבילי הוא הרבה יותר מהמשחק. אני באופן אישי הייתי מעדיף סדרות גם אם כמה שנים הן נגמרות 3-0. אתה יודע למה? כי אני אוהב כדורסל.וככה זה צריך להיות. אבל הוחלט על פיינל4? מקובל. זאת שיטה מקובלת והגיונית, והיא לא המצאה שלנו. היא התקבלה מסיבות ראויות, ואנחנו נשחק בהתאם.

השנה הוחלט שלא יהיו ירידות בליגת העל, וכל שני וחמישי מישהו תוקף את ההחלטה הזאת. אתם לא מבינים את ההיגיון שבה? תלמדו אותו. השוק הישראלי הוא שוק קטן בכל התחומים, וכך גם בכדורסל. קבוצה שנעלמת מהמפה, יכול להיות שהיא לא תחזור. תראו מה קרה לנהריה. תראו מה קרה להפועל תל אביב. אז הוחלט בהנהלת הליגה שקבוצות צריכות לעמוד בקריטריונים שונים ורבים. הקבוצות צריכות תקציב מינימום, ותכנית עסקית ארוכת טווח, וכו' וכו' על מנת להבטיח שמדובר במועדונים תחרותיים שרוצים להצליח. מי שלא יעמוד בתנאים - לא יהיה בליגה. אבל ירידות לא יהיו.

למי שלא מבין, מדובר בהחלטה הגיונית מאד, ולטעמי גם נכונה. יש בליגה 11 קבוצות, שלא הייתי רוצה שהליגה תאבד אף אחת מהן כרגע. קבוצות מנוהלות היטב, עם קהלים, תקשורת וכו'. בלי להיכנס לענייני אהדת קבוצה זו או אחרת, הליגה הישראלית לא יכולה לאבד את בני השרון (למרות עונה אחת קטסטרופלית כמו השנה) ולא את חיפה, ולא את אשקלון בשנה שעברה. והלוואי שיצטרפו עוד קבוצות כל שנה ושהליגה תגדל עם מועדונים מתאימים וראויים. החלטה עסקית טהורה והגיונית.

אבל מה? כל היום תוקפים. מה (ראשון), עד השנה כשהיו ירידות - לא אמרתם שאין עניין? מה (שני) יש קבוצה שלא עושה כל מה שצריך על מנת לנצח כל משחק? אני נמצא במגרשים יום יום. כולם באים לכל משחק באותה צורה. זאת הקריירה שלנו! שחקנים, מאמנים, ומנהלים כאחד. לא ישנים בלילה אחרי הפסד, מחליפים, משנים, ומשלמים את המחיר כשלא מצליחים.

מספר הזרים זו סוגיה מורכבת שיש בה הרבה שיקולים. קודם כל, זו לא החלטה שרלוונטית רק לישראל. אנחנו חיים במציאות גלובלית. בכל אירופה משחקים זרים כמעט ללא הגבלה. דוגמאות? לך לאתר היורוליג ותעבור על הקבוצות. שם, אין עניין? ברצלונה (7 זרים), ריאל מדריד (8 זרים), סיינה (9 זרים), צסק"א (6 זרים) - כל אלה קבוצות לא מעניינות?! לצד זה יש כמובן צורך להבטיח דקות משחק לשחקנים מקומיים בליגה המקומית.

הפתרונות ידועים ולכל אחד יתרונות וחסרונות. החוק הרוסי טוב לכולם, אבל מגביל ומקשה על בניית הקבוצות וניהול משחק. הגבלת זרים לארבעה מקלה על הקבוצות הקטנות אך רעה לישראלים (רוב הקבוצות משחקות פחות דקות עם ישראלים מאשר בחוק הרוסי) ומאלצת קבוצות כמו מכבי, ירושלים, ואפילו בני השרון לא להלביש שחקנים למשחק. זה ברור שזה נוגד את האינטרס של הליגה ושל הקהל ששחקנים יושבים בבגדים אזרחיים ולא מראים את מה שהם פה בשבילו.

בקיצור, בתוך כל ערימת השיקולים הזאת צריך לעשות החלטות, אבל אני את המשחק אוהב בכל מקרה. ואני פונה אל כולם, כי כל מי שקורא את המאמר הזה אוהב את המשחק: להתרכז בזה, בלהנות מלאהוב את המשחק. התסכולים והסבל הם חלק ממנו. אם אין רע בספורט אין טוב. על כל אחד שהולך הביתה מסופק מישהו הולך הביתה מתוסכל. אבל הדרמה היא עדיין אותה דרמה, ותפסיקו למכור לנו שהבעיה והפתרון הם בחוקים.

פעם בכמה זמן יוצא לי לשבת לראות משחק כדורסל סתם. ללכת עם הבן שלי לראות בני השרון - הפועל ירושלים או משהו כזה. ותמיד אני חושב את אותו הדבר שניה לפני הג'אמפ בול. זה תמיד "איזה כיף לי לשבת עכשיו ככה סתם לראות משחק כדורסל" וזה עושה אותי מאושר. כבר אמרתי בהתחלה - כדורסל בשבילי הוא יותר מסתם משחק. ולכן אני אוהב אותו עם 4 זרים, ועם חוק רוסי, ועם ירידות ובלי, וב-48 דקות וגם ב-40.

ואני יודע שאני לא היחיד. יש הרבה שאוהבים כדורסל. פעם בכמה זמן גם יש דרמות ענק (אליפות או גביע שנגמרים על הבאזר או משהו כזה), אבל כדי שזה יהיה גדול - זה לא יכול להיות כל יום.

ואני חייב להגיד עוד משהו אישי; ככה זה בחולון. אנשים אוהבים כדורסל. התנאים לפעמים לא משהו. אבל אוהבים כדורסל ממש. זה באוויר, וזה באנרגיות, וזה זורם מאחד לשני.

זהו, היה כבד הפעם.

שלכם,

דן