בעניין רב קראתי את האייטמון האחרון פרי מקלדתו של דן שמיר. לא שהוא זקוק למחמאות ממני, אבל באמת שתמיד כיף לשמוע ולקרוא את דבריו. האיש חי ונושם כדורסל 27 שעות ביממה, שולט בו ומבין אותו יותר מרוב האנשים שאני מכיר, ואף מיטיב לפרוש את משנתו בצורה מעניינת ונהירה לכל. אני גם מזדהה לחלוטין עם חלק משמעותי מהדברים שכתב - למשל הצורך בחוקים אחידים בכל העולם, ענייני הזרים ועוד - אבל אחרי שאמרתי את כל זה, הרשו לי לחלוק עליו בשתי נקודות מרכזיות.

ראשית, בעניין הפיינל פור. אמנם, שמחתי מאוד לקרוא שכמוני, ולמעשה כמו רוב חובבי הענף בעולם הנאור - שמיר היה מעדיף לראות ליגה המוכרעת באמצעות סדרות, אבל בניגוד אליו, אני ממש לא רואה את הקריאות לביטול הפיינל פור כאיזו גחמה של אנשים מסוימים, שאתמול רצו א' והיום רוצים ב'.

הפיינל פור הוא כבר מזמן לא ניסוי של שנה-שנתיים, והרצון לבטלו אינו קפריזה חולפת, אלא ניסיון לתקן משהו שלטעמי אין מקולקל ממנו, ומעולם לא צריך היה להחליט עליו בכלל. לא אתיימר לדבר בשמם של אחרים, אבל אם להתייחס ישירות לדבריו של שמיר - אני שמח לבשר שבאופן אישי מזה כ-40 שנה יש לי את מלוא הכבוד וההערכה לספורט הנפלא הזה, וגם אין לי שום תסכולים פרטיים לגבי כלום, למעט העובדה שבישראל עושים בשלבי ההכרעה של העונה משהו שהוא לא כדרך הטבע. כשאני חושב על זה עוד קצת, אני משוכנע שכך גם חושבים רבים אחרים, וממש לא רק אוהדי מכבי תל אביב, אז בעצם אולי אני כן מתיימר לדבר בשמם.

"החלטות אסטרטגיות צריכות להתקבל מהשיקולים המתאימים", כותב שמיר, "הליגה שלנו מנוהלת היום על ידי אנשים ראויים..., (הפיינל פור) זאת שיטה מקובלת והגיונית..., היא התקבלה מסיבות ראויות ואנחנו נשחק בהתאם". עם כל הכבוד לאיש, לידע שלו, להבנתו ולפועלו, התייחסותי לחמש הנקודות הנ"ל, לפי אותו סדר, היא: כמובן, לא בטוח, ממש לא, בכלל לא בטוח וכאילו שיש לכם ברירה. בקיצור, די כבר עם הפיינל פור הזה, ויפה אבנר קופל אחד קודם.

עכשיו לנושא הירידות, כלומר האין ירידות. וכך כותב שמיר בהתייחסו לעניין: "קבוצה שנעלמת מהמפה, יכול להיות שהיא לא תחזור. תראו מה קרה לנהריה. תראו מה קרה להפועל תל אביב. אז הוחלט בהנהלת הליגה שקבוצות צריכות לעמוד בקריטריונים שונים ורבים. הקבוצות צריכות תקציב מינימום, ותכנית עסקית ארוכת טווח וכו' וכו' על מנת להבטיח שמדובר במועדונים תחרותיים שרוצים להצליח. מי שלא יעמוד בתנאים - לא יהיה בליגה. אבל ירידות לא יהיו. למי שלא מבין, מדובר בהחלטה הגיונית מאד, ולטעמי גם נכונה... הליגה הישראלית לא יכולה לאבד את בני השרון... ולא את חיפה, ולא את אשקלון בשנה שעברה. והלוואי שיצטרפו עוד קבוצות כל שנה ושהליגה תגדל עם מועדונים מתאימים וראויים. החלטה עסקית טהורה והגיונית".

ואני אומר: יכול להיות בהחלט שאני לא מבין, אבל לעניות דעתי הלא קובעת - טועה האיש בגישתו זו. אם כבר הזכיר שמיר בתחילת דבריו את רוח הספורט, הרי שליגה נטולת ירידות היא אחד הדברים הפחות הגיוניים והרחוקים ביותר מספורטיביות. ליגה, כל ליגה, צריכה שיהיו בה מאבקים בשני קצוות הטבלה.

מה זאת אומרת שהליגה "לא יכולה" לאבד את בני השרון, חיפה או אשקלון? אם זה מה שתכתיב המציאות - היא יכולה ועוד איך. כמובן שחשוב שכדורסל ישוחק בכמה שיותר מקומות "אסטרטגיים", אין ספק שירידה של מי מהקבוצות שהוזכרו, כמו גם של אחרות, תעציב אנשים מסוימים, אבל זה חלק מהספורט. לשיקולים גיאוגרפיים, כלכליים, חברתיים או אחרים אין ולא צריך להיות שום מקום.

בכדורסל אין ואקום. קחו את הפועל תל אביב, הפועל רמת גן, הפועל חיפה, מכבי רמת גן, הפועל גבת/יגור, הפועל עפולה/יזרעאל, אליצור תל אביב, בית"ר תל אביב, אליצור נתניה, הפועל גבעת ברנר/נען, הפועל אילת ואחרות. כולן היו בשלב כלשהו חברות מכובדות וחשובות בליגה העליונה. כולן, מסיבות שונות, כבר לא שם. חלקן נעלמו לחלוטין, אחרות מנסות לעשות קאמבק בליגות נמוכות יותר והלוואי שיצליחו. אפילו הפועל גליל עליון, אלופת עבר, כבר לא קיימת בצורתה המקורית, ומשיקולים כלכליים נדדה דרומה, לגלבוע.

הנקודה היא, שבהיעדרן של כל אותן קבוצות - הופיעו אחרות. חלקן נשארו והתבססו (מכבי ראשל"צ, הרצליה/רעננה/בני השרון, אשדוד, אשקלון וכו'), אחרות היו עימנו רק זמן מה, לפני שנעלמו שוב לליגות נמוכות או בכלל (מכבי קרית מוצקין, הפועל גבעתיים, מכבי חדרה, הפועל צפת, אליצור רמלה, רמת השרון ועוד). תמיד יהיה מי שימלא את החלל, ושום סיבה שהיא לא צריכה לעקר את הליגה מאחד הדברים הכי חשובים ומעניינים בה - מאבק ההישרדות (הספורטיבית, לא הכלכלית).

כאלה הם פני הדברים בכל העולם, וכך זה צריך להיות. מי שיכול, שורד, ומי שלא - עם כל הצער והכאב שבדבר - לא. אגב, לו זה היה תלוי בי, היו מונהגות ירידות גם ב-NBA, מה שהיה יוצר קצת יותר עניין אצל חצי מקבוצות הליגה, שבעונות כתיקונן מאבדות כל סיכוי להגיע לפלייאוף כבר אחרי חודש של משחקים.

אני מאמין לשמיר לחלוטין, שאת הדברים האלה הוא כותב מהלב: "עד השנה כשהיו ירידות - לא אמרתם שאין עניין? יש קבוצה שלא עושה כל מה שצריך על מנת לנצח כל משחק? אני נמצא במגרשים יום יום. כולם באים לכל משחק באותה צורה. זאת הקריירה שלנו! שחקנים, מאמנים, ומנהלים כאחד. לא ישנים בלילה אחרי הפסד, מחליפים, משנים, ומשלמים את המחיר כשלא מצליחים", עם זאת, ולמרות שלדעתי הוא התכוון שהשאלות הללו יהיו רטוריות, אני מתנדב לענות.

אז יכול להיות שגם בעונות אחרות דיברו על חוסר עניין, אבל זה היה בעיקר בעניין זהות האלופה, או במקרים דוגמת בית"ר רמת גן, ששיחקה עונה שלמה עם הנוער וחטפה 80 הפרש בכל משחק. מאבקי התחתית כמעט תמיד סיפקו די והותר דרמות.

אני לא מטיל ספק בכך ששמיר, ואנשים אחרים בסביבתו הקרובה, נותנים מאה אחוז מעצמם למען הצלחת הקבוצה. במקרה הספציפי שלו, כאשר מדובר בהפועל חולון - קבוצה בעלת קהל גדול יחסית ומאוד תומך - אני מניח שהתמריץ לתת הכל הוא גדול יותר. אני מסכים שספורטאי, מעצם היותו ספורטאי, אמור לעשות הכל על מנת לנצח בכל משחק, וגם עובדה היא ששחקנים ומאמנים משלמים לפעמים על כישלונות במשרתם.

עם זאת ולמרות הכל, צר לי - אבל אני מתקשה להאמין כי במציאות של חוסר ירידות כל העושים במלאכה, בכל הקבוצות, לא ישנים בלילה אחרי הפסדים. הייאוש, במצב שכזה, נעשה הרבה יותר נוח. שלא לדבר על מה שקורה ביציעים. אתר מנהלת הליגה לא מספק נתונים מלאים על מספרי הצופים בכל המשחקים (למה, בעצם?), אבל ממה שאני רואה בטלוויזיה, חלק נכבד מהם נערכים לעיני מאות רבות של כיסאות ריקים נלהבים, וכך זה יהיה עד סוף העונה. למה שאוהדים יטריחו את עצמם לצפות בקבוצות, שאין להן שום יומרות ומטרה במעלה הטבלה או בתחתיתה? תנו לנו משחק שהמפסידה בו יורדת ליגה, שלא לדבר על סדרה, ונראה מה יקרה באותם אולמות ממש.

קריטריונים, תקציבי מינימום ותכניות עסקיות זה חשוב ונהדר, באמת, אבל מבחינתי - ליגה בלי מאבקי ירידה היא באיזשהו מקום חסרת טעם, על גבול האימפוטנטית. בליגה, בכל ליגה, צריכות לשחק אך ורק קבוצות שהרוויחו את הזכות לשחק בה על המגרש, לא בשום מקום ודרך אחרת.

ובעניין אחר לחלוטין.

הרי לפניכם רשימה אקראית של חוקים מכל רחבי ארה"ב. כולם, עד האחרון שבהם, אמיתיים לגמרי. לא נגענו:

אסור לאשה להסתפר ללא קבלת אישור מבעלה (מישיגן).

אין לצאת ממטוסים בזמן טיסה (מיין).

אסור להתנשק בזמן נסיעה ברכבת (וויסקונסין).

חובה לחלוץ נעליים לפני שנרדמים (צפון דקוטה).

רכב ללא נהג לא ייסע במהירות העולה על 90 קמ"ש (קליפורניה).

במהלך סעודה לעילוי נשמתו של נפטר, לא יאכלו האבלים יותר משלושה כריכים לאדם (מסצ'וסטס).

מי שמשאיר ברחוב פיל קשור למדחן, ישלם כאילו השאיר במקום את מכוניתו (פלורידה).

נשים רשאיות להסתובב בציבור חשופות חזה, כל עוד הן אינן מנצלות זאת למטרות עסקיות (ניו יורק).

אסור להעמיד פנים שלהוריך יש כסף (וושינגטון).

אסור לירות בבפאלו מהקומה השנייה של בית מלון (טקסס).

אידיוטי? תלוש? הזוי בואכה מפגר? אין ספק. הלא למה כבר אפשר לצפות מהאמריקאים האלה. על מנת להסביר להם איך עושים זאת נכון, ובעקבות כמה וכמה מקרים שאירעו לאחרונה, ושעליהם דווח בהרחבה בכדורסלע-האתר ובכדורסלע-הפייסבוק - יש לחוקק לאלתר את החוק ההגיוני וההכרחי הבא, ולהחיל אותו לאלתר בישראל ובכל רחבי תבל:

מי שלא יזהה בפרהסיה אושיית כדורסל ישראלית - לרבות שחקני נבחרת - ולא יעניק לאותה אושיה את היחס והכבוד המגיעים לה, יחויב ב-250 שעות צפייה בקטעי ארכיון, עד שגם אם יעירו אותו בשתיים בלילה, יידע מיד לדקלם כי בגמר גביע המדינה 1976 קלעו לגבת/יגור עירא הררי 26, אור גורן 23, בעז ינאי 18, גבי טייכנר 17 ואיתמר מרזל 6.

shaharhermelin@gmail.com