לפני עשר או חמש עשרה שנה יצא לי להיות בארה"ב בחודש דצמבר. אי אפשר היה לזוז חצי מטר בלי להיתקל בשלטי "מרי כריסמס" שנתלו לקראת חג המולד, או לשמוע את אותה ברכה מכל נותן שירות בכל עסק שהוא, או מסתם אנשים ברחוב. לפני חודשיים בדיוק, באותה סיטואציה ממש, התקשיתי למצוא בניו יורק אפילו "מרי כריסמס" אחד. כמעט כל השלטים, כמו גם האנשים ברחוב, בירכו אותנו במלים "Happy Holidays".

ארצות הברית, לפחות זו הרשמית, הפכה למעוז הפוליטיקלי קורקט. מאחר שבדצמבר חלים גם חנוכה וגם חג ה"קוואנזה" של האפרו-אמריקאים (אם כבר פוליטיקלי קורקט, אז עד הסוף), ומאחר שאוי ואבוי ומה יקרה אם בטעות יברך X את Y בברכה שאינה מתאימה לדתו ולחגו - הוחלט ללכת על בטוח באמצעות אמירה כללית.

הפוליטיקלי קורקט הוא גם מה שהקפיץ את כל המדינה נגד המתאגרף פלויד מייוות'ר ג'וניור. כזכור, או שלא, בעקבות היסטריית ג'רמי לין, צייץ מייוות'ר בחשבון הטוויטר שלו: "ג'רמי לין הוא שחקן טוב, אבל כל ההייפ סביבו נובע רק מכך שהוא אסייתי. שחקנים שחורים עושים בכל ערב את מה שהוא עושה, ולא זוכים באותם שבחים".

צלם פראייר, לא ברור איך פיספס את ג'רמי לין בתמונה

כצפוי, האדמה בארה"ב רעדה מרוב קריזה. פוליטיקאים, עיתונאים ואזרחים מן השורה התחרו ביניהם מי יהיה הכי בוטה וחריף בדברי הגינוי שלו למייוות'ר, אבל האחרון - שכבר הסתבך בעבר באמירות גזעניות כלפי המתאגרף המצוין מני פקיאו מהפיליפינים - נותר בשלו: "אני מדבר בשמם של שחקני NBA אחרים. הם מתוכנתים להיות פוליטיקלי קורקט וייענשו אם יגידו משהו. במדינות אחרות יכולים לתמוך בספורטאים שלהם והכל בסדר, אבל כשאני תומך באתלטים שחורים - מיד מבקרים אותי".

על פניו, נראה שמייוות'ר החליט להיות זה שייתן פייט בתחרות האמירה המטומטמת לאייזייה תומאס, שגם הוא אמר בשעתו על לארי בירד (לארי בירד!) משהו בסגנון "אם הוא היה שחור, הוא היה סתם עוד שחקן בליגה". הסבר אחר ליציאות האלו, יכולה לספק העובדה שמייוות'ר נמצא כיום הרבה יותר קרוב לפרישה מאשר לשיאו, והחליט לחולל סערה על מנת לחזור בכל מחיר לכותרות, אפילו במחיר גינויים מקיר לקיר. אפשרות שלישית, לא פחות הגיונית, היא שהוא פשוט אמר את מה שהוא באמת חושב.

ולחשוב, ככל שהצלחתי לבדוק לאחרונה, מותר לכל אחד. אני, למשל, שייך לרבים שסבורים שהסיפור של ג'רמי לין הפך לכזו היסטריה משתי סיבות עיקריות: הראשונה והמרכזית, כמובן, אלמנט הסינדרלה שלו - האיש שהגיע משום מקום ומקצה הספסל (כשמדובר בניקס זה אותו דבר), תפס בשתי ידיים את הצ'אנס שנתנו לו ובן לילה הפך לשחקן מוביל.

ראג'ון רונדו מפנה גב לג'רמי לין

הסיבה השנייה: הסיפור הזה קרה בניו יורק. נסו לדמיין את אותה סיטואציה בדיוק עם שחקן של שארלוט, מינסוטה או יוטה, למשל. אין ספק שגם במצב שכזה העסק יעשה כותרות, אבל הרבה פחות מאלו של לין. כאן מדובר בניו יורק ובניקס - עיר שעבור מיליונים היא מרכז העולם וקבוצה עם אוהדים, בהם המוני עיתונאים וסלבריטאים, מאוד פנאטים ובו זמנית מאוד מאוד מתוסכלים. אי לכך ובהתאם לזאת, כשצץ לו אלמוני, שלא רק משחק מצוין אלא אף ממלא תפקיד מפתח בהפיכת הניקס לווינרים (כמובן שמיד אחרי כתיבת השורה הזו הם הפסידו בבית לניו אורלינס, אבל לא משנה) - הסיפור הופך תוך שנייה וחצי למה שהוא עכשיו.

פלויד מייוות'ר ג'וניור חושב אחרת, וזו זכותו. הבעיה שלי היא לא עצם המחשבה או האמירה שלו. מהבחינה הזו - כמו שהמלכה-האם ואני אומרים לנסיכות, בכל פעם שהן מצטטות איזו ילדה שאמרה משהו שלא מצא חן בעיניהן - מי זה מייוות'ר ולמי בדיוק אכפת מה הוא אומר? מה שכן צריך להילקח בחשבון, הוא שבלי שום קשר למוצאו של לין, צודק מייוות'ר בכך שההייפ סביבו קצת - טיפונת - מוגזם.

אני לא מדבר על ה"לינ-דרלה", "לינ-סאניטי", "סופר לינ-טנדו", "אדרנ-לין" וכל שאר המונחים שהאמריקאים כל כך אוהבים להמציא, ושכבר הצליחו להמאיס עלינו תוך יומיים וחצי. מהבחינה הזו, שיהיה להם לבריאות. אני מדבר על כל מיני אמירות שנזרקות לאוויר בדבר יכולותיו המקצועיות, שמי שקורא אותן עלול לחשוב שלפניו שילוב של מג'יק, ג'ורדן, סטוקטון ואיתמר מרזל.

קווין דוראנט מחייך אחרי עוד הטבעה של ג'רמי לין

בחלק מעיתוני ניו יורק מדברים עליו כעל הווינר הכי גדול שידעו הניקס מאז וולט פרייז'ר, בכל מיני קבוצות אחרות בליגה מקוננים על 'איך יכול להיות שהוא היה פעם בסגל שלנו ולא ראינו כמה הוא מדהים', וכמויות ה"או מיי גוד" שנשפכות בחשבונות הטוויטר ועל קירות הפייסבוק של עשרות אנשי NBA - יכלו לפרנס בכבוד לא רק את שימי ריגר, אלא גם את בניו, נכדיו וניניו.

למרות שבין השיאים שהוא שבר נכלל גם זה לכמות איבודי כדור בשבע ההופעות הראשונות בחמישייה (מה זאת אומרת? כמובן שהאמריקאים סופרים גם את זה), אין ספק שלין הוא שחקן מצוין. הוא כבר הוכיח שהוא יכול לעשות הרבה מאוד בליגה, ויש לקוות שעם החזרה של כרמלו אנת'וני וההצטרפות הצפויה של ג'יי.אר סמית' - הוא יקבל מספיק דקות להמשיך ולעשות זאת.

אני רק רוצה להאמין שמדובר עדיין בהתלהבות הראשונית מהסיפור המדהים עצמו, המשליכה על כמות המחמאות שהוא מקבל ועל עוצמתן. כי אובייקטיבית, שום דבר מהביצועים שלו על המגרש לא נראה לי טוב יותר מאלה של - למשל - כריס פול, דריק רוז, ראסל ווסטברוק, ראג'ון רונדו, טוני פארקר, דרון וויליאמס, מונטה אליס ואחרים. מהבחינה הזו, ורק מהבחינה הזו, יש משהו בדברים של מייוות'ר.

ומלה אחרונה לאמרה סטודמאייר, שהספיק להשוות בין לין לבין סטיב נאש: לין ונאש? כבר? ברצינות? דווקא אתה, עם כל ההתקרבות שלך לדת, ועוד לזו שלנו, צריך לדעת טוב מכולם את משמעות המושג חילול הקודש.

בואנ'ה, לין הזה גדול. כל כך הרבה כיתובי תמונה עם שמו מבלי שיראו אותו אפילו פעם אחת. איזה אליל

shaharhermelin@gmail.com