לפני כמה ימים הלכתי לצפות במשחק כדורסל נשים במסגרת הליגה למקומות עבודה. מרצוני החופשי, נשבע לכם. אחד מחבריי הטובים עלי אדמות, אושר ששון, סיפר לי שהוא מתעתד לשפוט כמה משחקים באולם עירוני ט' בת"א, ובגחמה של רגע החלטתי להפתיע אותו ולהתייצב שם. אמנם יותר על מנת לפגוש אותו אישית, אבל אם אפשר לשלב גם קצת כדורסל - יותר עדיף.

עירוני ט' - אותו פקדתי כשופט עשרות רבות של פעמים - כבר ידע ימים מעט יותר סואנים. בשמונה וחצי בערב ספרתי שם כ-25 איש, כולל השחקנים שכרגע סיימו את המשחק הראשון (חלקם כבר עמדו בחוץ ועישנו, אבל לפחות באופן ספורטיבי...) והשחקניות המתחממות לקראת המשחק שלהן.

על המגרש לא מעט דמויות מוכרות, ובראשן דרורה ברגר, מהוותיקות והחביבות עליי בענף. היא מאמנת את נבחרת עיריית ת"א, שעוד מעט תתמודד מול בנק דיסקונט. המבט של דרורה משלב חיוך של "וואו, איפה התחבאת בעשר השנים האחרונות?", עם משהו בסגנון "מאוד יעניין אותי לדעת מה לעזאזל אתה עושה כאן".

חוץ ממנה, נמצאות כאן מספר שחקניות בהן נתקלתי לאורך השנים בכל מיני קבוצות, כגון רמת חן, בני יהודה ואחרות. לא זוכר כרגע את השמות, אבל את הפנים בהחלט כן. כמובן שהיכולת לא בדיוק מה שהיתה פעם, אבל חלק נכבד מהנוכחות מראות יסודות בריאים מאוד של כדרור, תנועה ללא כדור, מסירה וזריקה לסל. הסך הכל לא רע בכלל, לעניות דעתי הלא קובעת.

התיישבתי ליד שולחן המזכירות. נחמד לחזור ולצפות במשחק מהזווית המיוחדת הזו. אם זיכרוני הרעוע אינו מטעה אותי, את טופס המשחק הראשון שלי מילאתי בגיל תשע, בתחילת דרכי כילד המזכירות (פלוס סגן עוזר אפסנאי, פלוס האחראי לנדנד לשחקנים שלא ישכחו להגיע למשחק) של הפועל רמת דוד האגדית. מאז נכרתו הרבה יערות גשם, מהם נוצרו טפסים שמילאתי כמאמן, כשופט, ובערוב ימיי באיגוד הכדורסל אפילו כאחראי המקצועי על המזכירויות בליגות המקצועניות. אכן חתיכת נוסטלגיה, לא אנסה אפילו להכחיש זאת.

עבודת המזכירות בערב הספציפי הזה, אגב, היא דוגמה ומופת למולטי-טאסקינג. בחור צעיר, מן הסתם תלמיד בבית הספר שמצא דרך להרוויח קצת דמי כיס, מנווט לבדו, ובהצלחה, בין הטופס, שעון הזמן, שעון ה-24 ולוח התוצאות, והכל תוך שהוא מפצח גרעינים ללא הפסקה. משחק שלם עובר, ולמעט פשלה אחת קטנה, הוא מתפקד באופן מושלם. לא נעים לומר, אבל כבר ראיתי בחיי מזכירויות מאוישות על ידי שלושה ואף ארבעה איש, שביצעו הרבה יותר טעויות מהטאלנט הזה.

המשחק מתחיל, והשאלה הראשונה שעולה על הפרק היא בעד מי אני. הלא ידוע שלא ניתן לצפות במשחק מבלי לבחור צד. כאן זה מקרה מעניין, משום שמדובר בבנק שאני משלם לו יותר מדי עמלות, מול עירייה לה שילמתי בעבר יותר מדי מסים. בסופו של דבר, אני הולך עם עיריית ת"א. בזכות דרורה, כמובן.

שתי דקות בתוך המחצית הראשונה (בליגה הזו משחקים שתי מחציות בנות 12 דקות כל אחת. הגברים, כנראה, הינם בעלי כושר עדיף בהרבה, אחרת אין להסביר מדוע אצלם כל מחצית היא בת 15 דקות), ומסתבר שבחרתי נכון. העירייה בורחת ליתרון גדול, והופכת את המשחק לגארבג' טיים אחד גדול (ומי כמו עיריות מבין באשפה).

כמה דקות לפני סוף המחצית - הפתעה ראשונה: מכיוון חדר ההלבשה מופיע לא אחר מאשר רוני בוסאני. האיש והידית. מאוחר יותר יסתבר שהוא נטל חלק במשחק הגברים, שנערך כאן לפני שהגעתי. בינתיים הוא מקדיש מספר דקות לצפייה בנשים, לפני שימשיך לעיסוקים חשובים יותר. "וואלה, הנה רוני בוסאני", אני אומר לנער המזכירות. "מי זה בכלל?", הוא תוהה, ומעניק משמעות חדשה למושג 'הדור שלא ידע את...'.

בוסאני מפליג לדרכו, והמשחק נמשך. למרות ההפרש הגדול לחובתן, הדיסקונטאיות נלחמות ללא פשרות ולא מוותרות על שום כדור. בנות העירייה, מצדן, לא נחות על זרי הדפנה וממשיכות לרוץ בכל הזדמנות. מי ביניהן שכן חושבת להוריד הילוך, כבר שומעת מדרורה בתקיפות, אם כי בנחמדות.

הכל מתנהל ברצינות, אבל במקביל באווירה הרבה פחות מכופתרת מאשר במקומות אחרים. כשאושר שורק לעבירה לחובת אחת השחקניות, והיא מנסה לדבר על לבו בסגנון "אבל זה לא היה בכוונה", הוא מסתובב בנונשלנטיות למזכירות ואומר "עבירה נגד מספר שש, אבל תקפיד בבקשה לרשום שזה לא היה בכוונה".

נגמר משהו כמו עשרים הפרש. כולן נפרדות מכולן בידידות, ולמגרש עולות הקבוצות של המשחק הבא. להלן הפתעה מספר שתיים: גיל והתרגיל, הוא ולא אחר, מתייצב בהמוניו ליד הספסל המזרחי. מסתבר שאימון נשות הפועל פ"ת בליגת העל וניהול בית הספר לכדורסל הן רק עבודות שוליות. ייעודו האמיתי של האיש הוא לאמן את נשות 'טבע' - קבוצה שעל פניו הייתי מצפה ממנה לדעת להקדים תרופה לכל מכה.

מנגד - 'אל על', המתהדרת בהילה יזהר, שלא מכבר פרשה מכדורסל מקצועני, אבל כמו רבות אחרות בליגה הזו לא הצליחה להתנתק לחלוטין מהכדור הכתום. מבט מהיר לכיוון נבחרת טבע, מוביל למסקנה שאין מצב שתהיה להן הערב תשובה להילה. לא נשארתי לצפות במשחק, אבל דיווח שקיבלתי למחרת מאשש את המסקנה הראשונית. אל על לקחו בקלות. בעיתון שפעם היתה לו מדינה בטח היו כותבים שהן טסו לניצחון.

בדרך הביתה, חשבתי לעצמי שהערב הזה היווה הוכחה נוספת לכך שבלי קשר למסגרת ולרמה, ברוב המוחלט של המקרים לא צריך יותר מסלים, כדור וכל מי שזה לא יהיה ביניהם, על מנת ליהנות מהספורט הנהדר הזה. יותר מזה, לפעמים דווקא כשהוא משוחק באופן הבסיסי הזה, קל יותר לאהוב אותו. השיפוט, אגב, היה יוצא מן הכלל. אל תקחו את המלה המשוחדת שלי. תשאלו את דרורה.

shaharhermelin@gmail.com