המון דברים טובים יש לזקוף לזכותו של אתר "ספסל", בכל הקשור לקידומו של הכדורסל הישראלי והזנת העם בכמה שיותר מידע לגביו. הנה עוד דבר טוב שכזה: בזכות "ספסל" למדתי על קיומו של המשחק לזכרו של בארי שיפמן.

בארי, מי שהיה הקפטן של הפועל גבת/יגור הגדולה, נפטר לפני שלוש שנים באמצע משחק כדורסל עם חברים. כמה ימים אחר כך, כתבתי כאן כמה מלים לזכרו. במסגרת הקידום היפה שעשו למשחק, ביקשו ב"ספסל" להשתמש בטקסט הזה, וכנהוג התקשרו לקבל את אישורנו, של יו"ר הדירקטוריון ושלי. מובן מאליו שהסכמנו, ועל הדרך למדנו שהמשחק יתקיים באחר הצהרים של יום שישי באולם בקיבוץ הזורע, בין נבחרת ההתיישבות העובדת לבין קבוצה מיוקנעם המושבה, שבשתיהן שיחק בארי להנאתו בשנותיו האחרונות.

אחרי שבמספר הזדמנויות קודמות, למרות שמאוד רציתי, לא יצא לי לצפות בכמה מגיבורי ילדותי בפעולה, הזזתי הצדה תכניות אחרות והפלגתי להזורע. מצאתי שם אולם פיס טיפוסי של בית ספר - אגב, מעניין אותי לבדוק בהזדמנות אם קיים איזשהו חוק, המחייב את מפעל הפיס שהמשטח יהיה מפי.וי.סי, ועוד בצבע כחול מוזר - אבל האולם הוא ממש לא העיקר, אלא מי שפקד אותו בשישי אחה"צ.

"מטעם" גבת/יגור התייצבו לכבד את האירוע בוזי ינאי, אור גורן, עירא הררי, אבינועם סלע, יעקב בן יהודה, ישי גינדין ואלי בן שושן, ששיחק עם בארי בגבת עוד לפני האיחוד עם יגור. בסופו של דבר רק גורן ובן שושן לוקחים חלק פעיל במשחק. השאר לא יכולים מסיבות בריאותיות, ואולי סתם מעדיפים שלא. איתמר מרזל דווקא מגיע בדרך כלל למשחקים האלה, אבל הפעם לא מסתדר לו, וחבל.

ליד הספסל מתחיל שחקן נוסף להתלבש. הפנים שלו מוכרות נורא, אבל עוברות כמה שניות טובות עד שהאסימון נופל אצלי: גל קנז, הרכז הסופר-אנרגטי של גן שמואל (וגם קצת בגליל עליון ובהפועל ירושלים). פששששש, כמה זמן לא ראיתי אותו. לפחות עשרים שנה, אם לא יותר. היה גם בנבחרת. לא הרבה ולא בתפקיד משמעותי, אבל היה.

אגב, כשאני חוזר הביתה אני לא מתאפק, ומריץ את הנתונים של שלומי פרי באתר מנהלת הליגה. התוצאה: המגרש הקטן בהזורע מארח בשישי שחקנים שקלעו יחד כ-30 אלף נקודות בליגה העליונה, וזה מרשים ביותר, לעניות דעתי הלא קובעת.

חוץ מהם, שחקנים ששמותיהם אולי לא יגידו הרבה למי שלא חי את הכדורסל שמתחת לליגה הבכירה, בעיקר בצפון, אבל יש להם לא מעט עבר וזכויות בענף: עודד אילת ממעוז חיים, גל נדן מחפציבה, גיל מור מדליה ואחרים. גם אלדד אמיר, פעם שייט אולימפי גדול, נמצא בסגל. החבר'ה אומרים שהוא הכי חזק פיזית. לא טרחתי לבדוק באופן אישי, אבל ממבט ראשון לא נראה שהם טועים.

הרוב כאן בגילאי 55 וצפונה. על הצעירים יותר נמנים ירון רם ממעגן מיכאל, צור לביא (המבליח לעתים גם כאן, בכדורסלע-האתר), וגם אחד, תומר שטיינהאור, שלמי ששכח - או חלילה וחס לא יודע - התחיל את הקריירה המקצוענית בעמק.

משה גרשון הוותיק והטוב מאמן, יואב גלסמן, יוסי נוישטט ושלמה גלזר במסייעת על הקווים, כל אחד מהם אף הוא עם עשרות שנות ותק בענף. חתיכת נוסטלגיה מהמעלה הראשונה העסק הזה, לא אנסה אפילו להכחיש זאת.

מנגד, קבוצה של חבר'ה נחמדים ביותר מיוקנעם המושבה. לא מכיר אף אחד מהם, אולם כבר ממבט ראשון אפשר לקבוע בוודאות כי רובם המוחלט צעיר מהוותיקים ב-25 עד 30 שנה. לעומת זאת, הם נמוכים מתומר ב-25 עד 30 ס"מ, כך שאיזשהו איזון בכל זאת מושג.

בוזי, שמחלים מניתוח שעבר לפני מספר חודשים, מקבל עליו את תפקיד השופט. אני, שעדיין לא מחלים מכלום (אם כי האולקוס כנראה בדרך), מקבל עליי את תפקיד המזכירות. במעמד אלמנתו של בארי, סיגל, הבן הרן ועוד מספר בני משפחה וחברים - מקיימים טקס קצר ויוצאים לדרך.

לוותיקים לא חסר עדיין שום דבר מבחינת התנועות הבסיסיות, הבנת המשחק והרצון לנצח. חמצן, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר. אחרי שבראשותו של תומר הם בונים לעצמם יתרון סביר, מצליחים היוקנעמים הצעירים, עם הרבה לחץ על כל המגרש ומתפרצות, להשוות ואף להוביל. הם כבר רואים באופק ניצחון היסטורי על נציגי ההיסטוריה, אבל שתי שניות לסיום קולע ירון רם מהפינה ומעניק ניצחון דחוק (47:48) לוותיקים.

היה כיף לחזור לשעה-שעתיים במנהרת הזמן, גם באופן כללי ובמיוחד לצורך הצדעה לבארי. לא יעזור כלום כמה כדורסל שלא יוצא לאדם לראות - ולא משנה באיזו מסגרת ובאיזו רמה - לא ישתווה למה שהיה אבני היסוד של עיצוב אישיותו בספורט המיוחד הזה. לא יכול היה להיות סמלי יותר, מלהיכנס לרכב לנסוע הביתה, ולפתוח את הרדיו רק כדי לגלות שבדיוק באותו רגע משדרים את "More than a feeling" של בוסטון - שיר שגם כאילו נכתב במיוחד לתאר רגעים שכאלה, וגם ראה אור בדיוק באותה שנה בה הניף בארי את גביע המדינה.

shaharhermelin@gmail.com