היי,

כשראיתי תמונות של קבוצות שזכו במשהו, המתפרסמות בתוך עיתון אחרי זכייה באליפות או בגביע, תמיד הסתכלתי בהתפעמות על השחקנים שמסודרים בחגיגיות בכמה שורות.

ואז הבטתי בשחקנים שבצד, אלו שלא ראו יותר מארבע דקות פרקט כל העונה בשלוש מסגרות, אם בכלל. אלו שמכונים שחקני פוסטר, יען שרק אז רואים אותם.

ואז חשבתי לעצמי: מה תפקידו של שחקן הפוסטר? הרי במשחקי 5 על 5 באימונים הוא לא משחק. איך שחקן פוסטר מרגיש בראותו את חבריו לקבוצה מגירים זיעה על הפרקט, בעוד הוא בעיקר מעודד מהספסל? האם יש לו תקוות להתקדם?

אריאל גנז

שאלה נאה כרפאל, צדדית, שולית, כמעט פורימית. אבל בוא נדבר על זה קצת, גם אם מעולם לא הייתי נער פוסטר ותחושותיו של חבוב קולקטיבי זה כלל אינן נהירות לי בוודאות.

אני יכול רק להעריך.

שמע, בגדול אפשר להניח שישנם לפחות שני סוגים של נערי פוסטר: אלו שמוקירים את הרגע ואת הסביבה וגאים בהצלחתם להשתחל לתוך קאדר הקבוצה הבוגרת, ואלו שלא מסתפקים במועט.

אלו שמבחינתם להחזיר כדורים לכוכב הקבוצה בזריקות החימום באימונים, ולהיות חלק מהנסיעות למשחקי החוץ, זה סוג של היי-לייט; ואלו שרואים בסיטואציה הנוכחית מעצור זמני לפני פריצה גדולה קדימה.

אלו שיספרו לנכדים (אם אלה יסכימו בכלל להקשיב) שפעם ישבו על הספסל ונופפו במגבת כשמיקי ברקוביץ' קלע סל ניצחון לעיני עשרת אלפים צופים נגד איזו קאנטו, ואלו שיספרו לנכדים על תקופה עמומה בת שנתיים שממנה לא זכור הרבה ובעקבותיה הגיעו עוד שמונה עונות מספקות למדי בליגת העל בשלל קבוצות ומדים שונים.

באופן כללי עושה רושם שימיו של נער הפוסטר בקבוצות הגדולות הולכים ונעלמים. זהו זן נכחד. נערי הפוסטר של הקבוצות הגדולות כמעט שאינם עוד שחקנים ממחלקת הנוער, אלא שחקני רכש בכסף גדול שהגיעו מבחוץ. ג'ון שאייר, למשל.

עידן זלמנסון, שהחל לשחק באחרונה במכבי ת"א, הוא כבר הפוסטר של הפוסטר. כלומר, לא שחקן 12-11 אלא 15-14 או משהו כזה. מישהו שנדחף פנימה רק בתוך העונה ורק אחרי שמילאן מצ'באן הושאל ותיישון ג'יימס נפצע.

לעומת זאת, בהפועל ירושלים אפשר למצוא עוד מישהו כזה. גיא דותן, בוגר מחלקת הנוער, שנכון לרגע זה קיבל 3.5 דקות בממוצע למשחק וקלע 1.4 נקודות. נער פוסטר כמו פעם.

האם יש להם תקוות להתקדם? ודאי שיש להם תקוות, רק שחלק גדול מאלה לא עשו זאת מעולם, בעוד חלק אחר הפכו לשחקני ליגה לגיטימיים בקבוצות אחרות.

אפשר כמובן לבצע עבודת גמר של ממש סביב העניין הזה, ללכת עשרים שנה לאחור ולהתחיל לבדוק קבוצה אחר קבוצה, שחקן אחר שחקן. יופי של רעיון, אגב, אם אתה פריק-מכונס-בעצמו-משהו בן 15 שהשמועה על קיומן של בנות טרם הגיעה לאוזניו. יופי של רעיון גם אם אתה בחור לפני או אחרי צבא, פנוי עדיין ולא כל כך יודע מה לעשות עם עצמך.

בפעם האחרונה שבדקתי, אני לא אחד מאלה.

ובכל זאת, בחלוקה מאוד גסה בין מכבי ת"א להפועל ירושלים, נניח, די ברור שמחלקת הנוער של מכבי ת"א חזקה וטובה הרבה יותר והוציאה מעצמה לאורך השנים הרבה שחקנים שהלכו הלאה, לקבוצות אחרות, ועשו קריירה לא רעה בסיכומו של עניין.

בירושלים, למשל, קופצים לי לראש כרגע שמות כמו ארז זייצ'יק, יוני שחר, תומר פיסצקי, זוהר נחמיאס. למיטב ידיעתי איש מהם לא הצליח להמשיך את הקריירה שלו בליגת העל מעבר לימי מלחה. ואני לא מדבר על שחקנים כמו רועי אייל, שבשלב מסוים הפך לרכז ראשון בקבוצה ואז הצליח למשוך את הקריירה שלו עוד קצת במקומות אחרים. גם לא על יובל נעימי שהושאל למקומות אחרים לפני ששב לירושלים.

אנחנו מדברים כאן על שחקני פוסטר נטו.

במכבי ת"א, לעומת זאת, ישנם יואב קדמן, אורי כהן-מינץ, אבי שילר, מוטי בן בסט, דרור כהן, אסף דותן, אולי גם ציון קובה שהלך להפועל חולון בימי מנבר אם כי מעמדו לא השתנה שם משמעותית, אבל העיקר – הוא המשיך להיות חלק מליגת העל עם קבוצה אחרת, ושיחק. אולי רון שטרייכמן שהלך לעונה אחת סבירה ברמת השרון. שמות לא חסרים. ודאי ישנם שמות נוספים, אם כי על כל אחד כזה ישנם בטח שניים-שלושה שלא הצליחו להמריא.

וכך או אחרת, אחרת או כך, אני חושב שיחד יש לנו פה, אתה ואני, משהו כמו 650 גרם טקסט. ובמלוא הכבוד, זה די והותר כשמדובר בנערי פוסטר – יהיו נערצים וחביבים ככל שיהיו.

שלומות ונצורות בשלב זה.